מאגר סיפורי מורשת

כשאמא ואבא התחתנו בשנת 1938, היו זוג צעיר מאוד לפי אז. כשכבר פרצה המלחמה היתה כבר עם בטן (הריון). כל זה היה בוורשה, ואז ברחו לביאליסטוק, רחוק מוורשה. שם נולדתי בבית חולים, בלילה, כי כבר גרמנים היו בעיירה. אמא לא נשארה יום אחד לאשפוז. ביקשו ממנה שתיקח אותי ושתברח. הם כנראה הסתתרו אצל זוג פולנים חודש-חודשיים. היתה דפורטציה (הוציאו אותנו) של יהודים לרוסיה.

נסענו ברכבות של בהמות, שלחו אותנו לסיביר – אזור הכי קר ברוסיה (הכי גרוע לאנשים), ושם אני גדלתי בעוני, בקור, בלי אוכל. את הגברים לקחו לעבודות ביערות בשביל שיספקו עצים לצבא, והנשים היו צריכות להכין אוכל מכלום. (סבתא פולה, אמא של שרה, תמיד סיפרה לי את הסיפור על מרק מכלום, זה בעצם שיקף את המציאות, ולא ידעתי זאת עד עכשיו).

שמחה גדולה היתה כשיום אחד מצאו סוס מת וחילקו אותו בין כולם. זה היה הדבר הכי טוב שאכלנו שם. טיגנו את הבשר על שמן מכונות. תקופה של כמעט 5 שנים שרדנו. כמה קשה שהיה לפולנים בכפר היו רק נשים וגברים זקנים וילדים. לא היה מי שיחפש תפוחי אדמה באדמה הקפואה. הרווח שלי היה השפה הרוסית שלמדתי.

בשנת 1945 בסוף המלחמה הגענו לפולין בחזרה, ופה הכל השתנה לטובה.

תמונה של ההורים:

החיים בפולין

התחלתי את כיתה א' בבית ספר יהודי, והייתי חייבת לנסוע לבית ספר כשכל הילדים הפולנים היו בחופש. הייתי נשארת בבית בשבת. ראיתי שאני עושה דברים שונים מכל החברות שלי, אז התנגדתי עם דמעות בעיניים ביקשתי מההורים שיעבירו אותי, כי לא רציתי להיות שונה. השתלבתי יפה, כי את השפה ידעתי מרגע שנולדתי ההורים שלי שמרו על השפה כדי שאדע פולנית, והצלחתי עם זה.

גרנו בשצ'צ'ין אחרי המלחמה, ובשנת 1948 עברנו לדולנישלונסקה לחלק הדרומי של פולין, לעיר ליגניצה (רחוב zlotoryska 27), שם היה ריכוז של הכי הרבה יהודים, שאחרי המלחמה חזרו מכל מיני מקומות.

פה הרגשנו הכי טוב. היינו שווים בין שווים ועד 1957 למדתי בבי"ס עממי ואחרי זה בתיכון (בתי ספר פולניים).

עלינו לארץ באוניה בשנת 10.6.57. זו היתה אוניה לא בשביל בני אדם. כל הנסיעה עברנו על הסיפון למעלה. דרך אוסטריה, איטליה, ומשם באוניה "הרמס" לישראל.

קישור למפת המקומות בהם גרתי. מפולין ועד ישראל.

תמונה משותפת 4.4.17 (יום הולדת)

הזוית האישית

ליאורה: אני מכירה את הסיפור בחלקו, כשתיעדתי בפרטי פרטים נוספו פרטים חדשים שלא ידעתי לסיפור שלם.