מאגר סיפורי מורשת

אני יוצאת מהבית ב – 8 בבוקר. ההסעה באה לקחת אותי. אני חוזרת ב 14:30 בשעות שאני במרכז יום יש כמה מקצועות: רקמה, קרמיקה, פייטים וסריגה.

 

  

 

 שעות הפנאי של רוזה  בילדות

"אני למדתי בבית ספר אליאנס בפרס, היום אירן, הייתי הולכת לבית הספר משעה 8:00 – 12:00. חוזרת הביתה ואכלתי ארוחת צהרים. בשעה 13:00 חזרתי לבית הספר עד 16:00.  עשיתי שיעורים והלכתי לעזור לאמא. הייתה לי שכנה שהייתה חברה שלי, היא לימדה אותי סריגה ורקמה. 

בשנת 1963עליתי לארץ עם הילדים, לקחו אותנו לבית שמש, הילדים שלי היו עדיין קטנים. אחרי שנה עברנו לרמת השרון. הילדים גדלו, כל אחד הלך למקצוע שלו. אז פרצה מלחמת יום כיפור. שני הבנים הגדולים, מוטי וציון השתתפו במלחמה, שלושה שבועות לא שמעתי מהם והייתי בדיכאון, עד שהם התקשרו וחזרו הביתה.

מוטי הבן הגדול התחתן ואחריו ציון ואחריו אילנה ואז נפתלי. אורלי בת הזקונים, מזכירה  בחברת "עלית" ואני הולכת למרכז כל יום.  

 

"יש איזו תכנית רדיו ברשת ב' שמשדרת כל יום עם דר' יצחק נוי. בתכנית הזו יש חדשות מן הארץ ומן העולם. אני רואה הרבה תכניות בטלווזיה. חדשות, צופה בערוץ האירני, שמראים עד כמה הם שונאים אותנו, במיוחד הנשיא שלהם אחמדינג'ד, הלוואי שהחלומות שלו לא יתגשמו".

 

" תמיד הייתי מאוד פעילה, בישלתי, כיבסתי, גיהצתי. הבית שלנו תמיד היה מלא אורחים ואני הייתי מארחת אותם. כבר שנתיים שאני לא יכולה לעשות כלום והילדים שלי עוזרים לי, בבישול ובעבודות הבית. כשהילדים שלי היו קטנים ולא היה לנו שום מכשיר חשמלי, אז הלכתי וקניתי רדיו קטן, הילדים ישבו והקשיבו ושמחו. זאת הייתה התעסוקה שלהם וגם שלי. אני אהבתי את זה. נתתי אותו לבת הגדולה שלי, אילנה למזכרת. אחרי שעלינו לארץ, עדיין לא הייתה טלווזיה. התחוללה אז מלחמת ששת הימים. הייתה אז טלווזיה בשחור – לבן. במלחמת יום כיפור כבר הייתה טלווזיה צבעונית. אז קנינו, אחר כך קנינו גם וידאו, אחר כך גם D.V.D וראינו בעיקר אירועים של הנכדים. עכשיו יש לי עוד נין בדרך."

"היינו מכינים שיעורים יחד, מדברים, אוכלים ושותים. אני הייתי מזמינה אותם אלי יותר, היינו מדברים ומשחקים ב"חמש אבנים", חבל, קלפים, כי אז לא היו מחשבים . כך העברנו את השעות הפנויות עד לפני החשיכה ואז היינו אוכלים והולכים לישון"

 

  אפשר לקרוא עוד מסיפורי בדפי החוברת המצולמים "חברים לחיים"