מאגר סיפורי מורשת

תמונה ראשונה ומשמעותית שליוותה אותי ומלווה עד היום היא הצריף במעברה בנס ציונה שבה התגוררתי עם הורי, אחותי, סבי וסבתי. המקום היה דחוס, צבעו חום כהה וצפוף ביותר. זכורה לי התמונה היטב.

 

במעבר לביתי החדש הגעתי לשיכון וותיקים בבת ים. שוב, שישה אנשים מתגוררים בחדר וחצי. מסביב לשיכון חולות ומעט עצים. חוויה אחת שזכורה לי: הגעתי קטנטונת לגן ילדים זרה ובוכייה. לא הסכמתי בשום פנים ואופן להשתתף בשיעורים. זוכרת שברחתי דרך חלון הגן וסבי וחברו רדפו אחרי בחולות סביב השיחים.

לא זכיתי לראות את הורי הרבה בבית כי השכימו מוקדם מאוד לעבודה הקשה. הם היו צריכים  להגיע למושב בית חנן ולעסוק בקטיף הדרים ואריזתם. הם עבדו גם במלתחות של חוף הים. סבי וסבתי דאגו לנו הבנות. מאחר וכל ילדי השכונה נותרו לבד, התחברנו לקבוצה מאוחדת ואוהבת. איני זוכרת איך הגענו לפעילויות שלנו. כנראה, מאחר ולא היו לנו צעצועים, המצאנו הצגות עם חזרות שכללו תחפושות וכרטיסי כניסה ולא יאומן, העלינו אותם לפני כל השכונה בהתלהבות. התחברנו לציור במשותף והמצאנו משחקים בחולות. לחבורה מקום משמעותי שחשוב לי עד היום.

 

מאז ילדותי ועד היום, שמעתי את סיפורם של הורי על שנות המלחמה בבולגריה. אמי נשארה בודדה בהריון תחת אזעקות והפגזות. ברקע, שמעתי ללא הפסקות מאז ועד לפני מספר שנים את סיפוריו של אבי ניסים אלגם, ז"ל, על שנות המלחמה בהם לחם עם הצבא הבולגרי נגד הגרמנים. הוא השאיר את אשתו ההרה ויצא למלחמה, ובמסגרת לחימתו נפצע.

גאוותי רבה, על השתתפותו בלחימה.