מאגר סיפורי מורשת

בימי מלחמת העולם השנייה , שמענו וקראנו בעיתונים על מה שקורה באירופה. לנו לא היו קרובים בארצות שסבלו מהכיבוש הגרמני ובכל זאת עקבנו בדאגה וחרדה אחרי האירועים הנוראים באירופה. למזלנו המשפחה והקרובים שלנו לא חוו את השואה. כאשר הובסה גרמניה הנאצית, הגיעו לארץ-ישראל אלפי פליטים, רבים מהם גרו במעברות. אני וחברותי מביה"ס החקלאי בנחלת-יהודה הלכנו לעזור ולהיות איתם.

למדתי בבית-ספר יסודי "השחר" (ליד מגדל שלום).

זכור לי כי בדרך לבית הספר נאלצנו לרוץ ולהיזהר מצלפים ערבים שירו ממנשיה. גרנו ברחוב נווה-שלום, אשר בנווה-צדק, ברחנו בגלל הפגזות ויריות לעבר ביתנו. ברחנו למרכז ת"א וגרנו בחדר-מדרגות במשך כמה ימים, עד שמצאנו חדר-כביסה על אחד הגגות. עם כיבוש יפו ע"י האצ"ל חזרנו הביתה, לרחוב נווה שלום.

 ב-1948 כ"ט בנובמבר, התקיימה הצבעה על מדינה יהודית בארץ-ישראל. זה היה אירוע מאד מרגש, כולנו היינו מרותקים לרדיו. כל תושבי הארץ הקשיבו בדריכות לשידור ההצבעה על הקמת מדינה ליהודים.

זכינו בהכרה עולמית למדינה משלנו. כאשר הכריז בן-גוריון על עצמאות המדינה, פרצו ריקודים ושמחה ברחובות הארץ.

אני הייתי אז בת 13 וגם אני רקדתי ברחוב אלנבי בתל-אביב עם כל העם. מיד לאחר מכן, פרצה מלחמת העצמאות. המדינה הצעירה הותקפה ע"י צבאות של כמה מדינות ערביות שהקיפו אותנו. היינו מעטים מול רבים. חיילים רבים וגם אזרחים נהרגו במלחמה הזאת.

בשנים 1954-5 שירתי בצבא. ביקשתי להיות אחות. פגשתי את מפקדת ביה"ס לאחיות בתל-השומר והתקבלתי לקורס הבא, אלא שכאשר הסתיימה הטירונות מצאתי את עצמי בקורס פקידות .לא הצלחתי להגיע לקורס לאחיות. הייתי מאד מאוכזבת מהתפקיד שקיבלתי. עבדתי ליד מח' ibm  ובנחישות עברתי לשם.

היום כבר לא עובדים במכונות ניקוב, אלא במחשבים כמובן.

בעבודה ב -ibm  למדתי מקצוע לחיים. עבדתי בתעשייה האווירית כמה שנים. חוויה מאד מיוחדת מאותה תקופה היתה בואם של מטוסי הווטור בשנת 1957 מצרפת, לקראת מבצע קדש. המטוסים נחתו ברחבה בתעשיה האוירית והאוירה היתה מאד, מאד מתוחה. כולנו היינו נרגשים מאד והרגשנו כאילו לקחנו חלק במבצע סודי.

שמי הוא אורה שאלתי את הורי מדוע קראו לי אורה. אבי הסביר לי שהשם אורי היה אהוב עליו וכשנולדתי הוא החליט לקרוא לי אורה. סבלתי מאד מהשם הזה, תמיד קראו לי אורה בלורה, אורה בנדורה, אורה אל תלכי אחורה פן תיפלי לג'ורה ועוד ועוד.

יום אחד באתי הביתה בוכה. ביקשתי מאבא שיחליף לי את השם הנורא הזה. אבא היה מאד נחמד ואמר לי כך "אין בעיה אורה, בואי נלך עכשיו למשרד הפנים ונחליף לך את השם. אבל לפני שנלך את צריכה להחליט אם את רוצה את השם פטמה או אולי בכל זאת תישארי אורה" אתם בוודאי מבינים במה בחרתי. כאשר גדלתי למדתי לאהוב את שמי ולהעריך את הורי שנתנו לי אותו ובעיקר את אבי החכם.    

הכרתי בחור קיבוצניק נחמד. הוא הרבה לבוא לת"א, כי הוא היה מרכז קניות של הקיבוץ. נפגשנו רבות ושוחחנו על כל הנושאים שענינו אותנו. כעבור שנה בערך, הוא הציע לי נישואין.

 התלבטתי מאד, כי לא רציתי לחיות בקיבוץ. בסופו של דבר, הסכמתי לחיזוריו. נישאתי לאבישי והפכתי לאורה ארצי.

נולדו לנו שלוש בנות מקסימות ובן אחד נפלא.

בקיבוץ  למדתי לבשל, הייתי שותפה לדיונים בועדות שונות, הייתי מזכירה של הקיבוץ  במשך שנתיים וחצי (תפקיד קשה, אך מתגמל). החיים בקיבוץ  הם החלטה על דרך חיים מסוימת. אלה חיים במחיצת "משפחה גדולה", שיוויון ושיתוף ועוד. חיים טובים וערכיים.

הזיכרון המשמעותי מאד בחיינו היה מלחמת יום הכיפורים.

המלחמה פרצה ביום כיפור בהפתעה גמורה. כל מי שיכול היה התגייס לצבא. אני עבדתי אז בגן-ילדים. אנחנו המטפלות ישנו עם הילדים במקלט ללא ההורים.זה היה מאד קשה. היתה צפיפות גדולה, מתיחות ופחד.

היינו צריכות להרגיע את הילדים ולהשתדל להמשיך בשיגרה היומית. גולדה מאיר, אז ראש הממשלה, גרה ברביבים. זה לא גרם לנו להיות יותר רגועים. (מובן שבזמן המלחמה היא היתה במקום בו הוכרעו הענינים)  סבא אבישי היה אז רכז הביטחון בקיבוץ. כולנו "התגיסנו" למלא את מקום הלוחמים  בכל הענפים, עד אשר הסתיימה המלחמה. מקיבוץ רביבים נהרגו שני חיילים.

אני חיה בקיבוץ רביבים. במשך השנים מלאתי כמה תפקידים מעניינים: מטפלת, מורה למלאכה, ספרנית, מזכירת הקיבוץ ועוד. נראה לי שהתפקיד המשמעותי ביותר שמלאתי היה ריכוז ועדה שדאגה למבוגרים בקיבוץ. זה היה תפקיד חשוב, כי הבדידות והניכור לא פסחו עלינו. נפגשנו לעתים קרובות, זה היה סוג של מועדון שבו אפשר היה לפגוש חברים, לשוחח וגם לשמוע הרצאות.כעבור חמש וחצי שנים העברתי את התפקיד למישהו אחר.