מאגר סיפורי מורשת

שמי אאורה סטרוסטה, נולדתי  בשנת  1946 בעיר יאשי, שברומניה ועליתי לארץ מבוקרשט יחד עם בעלי נתן (ליקא) ז"ל, בתי קלריסה, הוריי נתן ומרים ז"ל  ואחותי הצעירה הרמינה.

אצלנו ברומניה שמרנו על המסורת היהודית (חגים) אפילו יותר מאשר בארץ, כמובן שבחגים ושבתות לא הלכנו לבית-הספר.

במשטר הקומוניסטי היה מאוד קל לחגוג חגים ולשמור על הדת, כי בתקופה, שאני חייתי ברומניה עמד בראש המפלגה הקומוניסטית ניקולאי צ'אושסקו, שהאמין בחופש דתי, ולכן גם אבי ז"ל יכול היה מידי יום ללכת לבית כנסת, ללא חשש.

בחגים הרגשנו בטוחים לחגוג את החגים כמנהגם ללא פחד, שלא כמו היהודים בארצות אחרות.

בראש השנה וביום כיפור הלכנו לבית הכנסת, וביום כיפור צמנו.

פעם כשהייתי בת שבע, כשהלכנו לבית הכנסת, בשמחת תורה, שהיה נהוג ללכת עם דגל תפוח ונר דולק נעוץ בתוכו, נר של אחד הילדים שעמד על ידי הדליק את שערי, כמובן כיבו ‏את האש מיד וניצלתי. ‏

 

בחגים השונים נהנינו מאוד מהאווירה המשפחתית עם המשפחה המורחבת שהייתה מתארחת ‏למספר ימים. ‏בפורים חילקנו משלוחי מנות לחברים לשכנים ולמשפחה, שכללו אפיה ביתית שכל עקרת בית התגאתה ‏במעשה ידיה.  ‏

בחג הפסח חילקנו מצות ועוגות מסורתיות של פסח לשכנינו הגויים. ‏בחגיהם-חג המולד ובפסחא חילקו לנו ממטעמיהם. כשהגענו לארץ הבאנו את התרבות הרומנית ‏לארץ ישראל. המצרכים היו שונים בארץ מאלה של ברומניה ולכן היה לנו קושי.

בבית הספר היסודי למדנו כל היהודים אידיש. הילדים הנוצרים הלכו הביתה בזמן שאנחנו נשארנו שעה נוספת. בתקופה זו רוב היהודים במזרח אירופה דיברו אידיש. בבית הספר שלנו למדנו מאוד קשה, והמשמעת ברומניה הייתה קשוחה.

היו דרישות רבות: היינו חייבים לכבד את המורים: לעמוד, כשהמורה נכנס לכיתה, להצביע כדי לקבל רשות דיבור, היה אסור לנו לשוחח  בזמן השיעור ואסור היה להצביע, כשהמנהלת הייתה בכיתה. ‏מי שלא כיבד את המורה קיבל עונש חמור של הורדת ציון בהתנהגות.

בשנת 1974 עלינו על מטוס וטסנו לארץ. בהגיענו לארץ נשלחנו לאשדוד, למרכז קליטה כדי ללמוד את השפה של ארץ ישראל- עברית. עלינו עם מעט מאוד רכוש, כי לפי המשטר הקומוניסטי, ששלט ברומניה באותה תקופה, אסור היה להוציא רכוש מהמדינה, בטח לא כסף וזהב.

 

קלריסה, בתי, הלכה לגן עירוני, ליד מרכז הקליטה באשדוד. שם במקרה הכירה ילדה, שדיברה מעט רומנית, והתברר שאותה ילדה היא בתה של חברת ילדות שלי, מכיתה א' ועד כיתה ז', בבית הספר היסודי, שהיה בעיירה יאשי שברומניה. בכיתה ז' עלתה ארצה ובמשך כ-20 שנה לא ראיתי אותה. מאותו רגע שנפגשנו בארץ אנחנו בקשר ועד היום אנחנו מתקשרות, נפגשות ומדברות כמו שהיינו חברות בילדותינו ברומניה.

כשעלינו לארץ הייתה לנו בעיה במציאת עבודה, עבדנו בעבודות מזדמנות וחלפו כשנתיים עד שמצאנו ‏מקומות עבודה קבועים. ‏אני מצאתי עבודה בבי"ח שמואל-הרופא במעבדה בזכות התארים בכימיה ובפיסיקה שרכשתי ברומניה.

בעלי, נתן ז"ל מצא עבודה בחברת "אלקו" ברמת-גן, כמהנדס חשמל. עבודות אלו עזרו לנו להתפרנס ולהתחיל להתבסס בארץ.

 

בשנת 1976 עברנו לעיר ראשון-לציון בעקבות מציאת עבודה במרכז ומעברם של הוריי- מרים ונתי ז"ל אליה, כי הם עזרו לנו בשמירה וטיפול על בתי, קלריסה, שהייתה בת חמש שנים.

בשנת 1989 הייתה מהפכה ברומניה ומפלגת הקומוניסטים נפלה וכך יכולתי לחדש את הקשר עם חברות  הילדות שלי, הנוצריות מרומניה- גבי וג'טה ועד היום אנחנו בקשר טוב בטלפון ומשוחחות מס' פעמים בשבוע.