מאגר סיפורי מורשת

שמי אליס, נולדתי בשנת 1949 בעיר קזבלנקה שבמרוקו, כשהייתי בת 5 הוריי סיפרו לי שאנחנו הולכים לארץ ישראל ועלינו לשמור זאת בסוד כדי ששכנינו הערבים לא ינצלו זאת לרעה….

כשהגיע היום לעלות לארץ היינו צריכים להתארגן מהר כדי שלא יהיה לנו מיכשול לעלות לאונייה. הגענו לצרפת ושהינו שם מספר ימים, לאחר מכן הגענו לארץ ישראל. זכורה לי החוויה הקשה באוניה בתור ילדה כיוון שכול הזמן הקאתי בהפלגה.

העבירו אותנו למחנה בעתלית, שם כל המשפחה עברה חיטוי, לאחר מספר ימים פיזרו את כול העולים ואת המשפחה שלי העבירו למעברה מינשי שקרויה כיום מגידו. החיים במעברה לא היו קלים והמחייה היתה בהקצבה ובתור ילדים אספנו חומוס מהשדות ברשות בעלי הקרקע כמובן, קטפנו תאנים מהעצים ובסביבת מגוריי היתה חורשה וכול הילדים הלכו לשחק שם והיה שם באר מים שכול הילדים ישבו שם וסיפרו לנו שזהו באר דוד המלך וזה ריגש אותנו מאוד, ביום בהיר אחד הגיעו נציגים מהסוכנות ושאלו כול משפחה לאן רוצים להתפנות, היה לי דוד בכרכור ולכן ביקשנו לעבור לכרכור.

אותי ואת אחים שלי רשמו לבית הספר מורשה והתחלתי ללמוד מכיתה א', הייתה מסעדה בביה"ס שם אכלנו ארוחת צהריים נהדרת.

טיפול בגזזת

בבית הספר מורשה בכרכור החליטו לשלוח את העולים החדשים למרפאה מקומית בכרכור. רופא המרפאה שלח אותנו לעבור טיפול נגד גזזת למרות שלא היה צורך בכך כי הכול היה תקין ומפה התחיל הסיוט שעשו לנו….זה היה נוראי שלא אשכח כול ימיי אני ואחותי הגענו למרפאה בחדרה שמו עלי חלוק מפלסטיק עבה גזרו לי את כול השער, גברת אחת תפסה לי את הידיים מאחורה שלא אזוז ואחות אחרת לקחה חומר עם מצקת מתוך סיר גדול ויצקה על הראש.

כשהתבגרתי הבנתי שזה היה שעווה כניראה שפכו לנו את החומר הזה על הקרקפת ותלשו לנו את השיער, הכאבים היו איומים ובלתי נסבלים והיו המון צעקות וצרחנו…. והתברר לי שאימי ישבה בחוץ ובכתה כי מרחו לנו משחות על הקרקפת וחבשו לנו את כל הראש בתחבושת…. הייתי בסך הכול בת 6 וחצי 7 וכול מי שעבר את החוויה הנוראית הזאת פחד לצאת החוצה הפסדנו לימודים בגלל כאבים. את אחותי הקטנה ממני בשנתיים שלחו לשער העלייה קרוב לחיפה תקופה מסוימת, הוריי לא ידעו איפה היא ולאן לקחו אותה ואחריי מאמצים התברר שהיא בשער העלייה במשך תקופה מסויימת.

כשידענו היכן היא נמצאת, הוריי נסעו לראותה והיא הייתה נראית נפוחה בפנים וזיהו אותה לפי הסנדלים שהכין לה אבי כי הוא היה סנדלר, הטיפול הכואב ללא צורך שעברה אחותי גרם אחרי הרבה שנים לשיער להיות מאוד דליל, גם לנו יש שיער דליל כתוצאה מכך. אימי כמובן שחררה אותה מיד הביתה ותוצאות הטיפול גורמות לסבל לאחותי הקטנה עד עצם היום הזה, היא סובלת מגידולים בראש ועברה 3 ניתוחי ראש. בשנת 1957 אחותי עברה הקרנות והכירו בה כנפגעת כתוצאה מהטיפול. מצבה כיום נוראי בגלל הניתוחים שעברה בראש.

את בית ספר מורשה סיימתי בהצלחה ואני מאוד מרוצה למרות הקשיים שהיו לנו בהגעה לבית הספר בעיקר בעונות הקיץ והחורף בגלל שלא הייתה תחבורה. היינו מגיעים רטובים לביה"ס והיו משפחות שגרו סמוך לביה"ס שהיו מחליפים ומייבשים לנו את הבגדים הרטובים, זה היה מעשה ראוי לשבח.

הזוית האישית

אליס: לשמחתי הרבה זכיתי שגם ילדיי וכעת גם נכדיי לומדים/בוגרי ביה"ס מורשה. בסופו של דבר אנחנו חיים בארץ הבחירה וב"ה זכינו ליישב אותה ולתרום לאהבת הארץ. בבית ספר מורשה אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי יעל.