מאגר סיפורי מורשת

                                                 הוא שירת בחטיבת הצנחנים גדוד 202. 

קורות חיים: בן ישראל ושדרה. נולד ביום בכ"ז באב תשי"ב (18/8/1952) ברחובות. למד בבית הספר על שם בן-צבי ובבית הספר התיכון "תד"ע" (תיכון דתי עירוני) שניהם בעיר רחובות. בילדותו סבל מצליעה קלה ברגלו הימנית (פוליו). כשהגיע לגיל שמונה החלים לחלוטין מצליעה זו, אך מבחינה נפשית גברה בו עובדה זו את השאיפה להצטיין בספורט. 

 

הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי ברחובות. בשנת 1972 יצא לאור ספר לזכרו בשם "האור שדעך" ע"י אחיו, שאול ישעיהו. בבוא אותו יום,  יום שלישי 29.4.71 אשר המיט פחד וחרדה על משפחתנו, כשנודע לנו מפי קצין העיר ששמואל נפצע קשה באימונים בהרי יהודה, כל המשפחה נזעקנו מיד אל חדר ההתאוששות, אשר בבית החולים  "הדסה" בירושלים. אך באותו יום לא ניתן לנו (האחים) להיכנס לחדר ההתאוששות, ורק ההורים קיבלו אישור כניסה. ההורים יצאו מלאי פחד ורעדה, והזילו דמעות מהמחזה שנגלה לעיניהם: שמואל שוכב על המיטה וצינוריות רבות מחוברות לגופו. למחרת ניתן גם לנו, האחים, לראותו. נכנסתי אליו לחדר ועמדתי ליד מיטתו של שמואל, הוא לחץ לי את ידי בחוזקה, כן, אותה לחיצת יד אשר הייתי זוכה לה כאשר היה חוזר מהצבא. והפעם מעל מיטת חוליו. לדבר הוא לא היה יכול בשל פציעתו הנוספת, בסנטרו, אך עמד  לרשותו פנקס, והוא שאל אותי מספר שאלות שכתבן בפנקס. כגון: א. מתי יערכו בחינות הבגרות שלי?       ב. כיצד אימא הגיבה בעת קבלת ההודעה?כשנפרדתי ממנו, שוב לחץ לי את ידי, ואף הוסיף בקריצת עין.

 

ביום ראשון (2.5.71) ז' באייר תשל"א, חזרתי מבית הספר, טרקתי את הדלת אחרי, לפתע, נפתחת הדלת שוב, ללא הודעה מוקדמת, אני ניגש לראות מי הבא? והנה הוריי נכנסים  הביתה, הספקתי  עוד לראות שהבעת פניהם קפאה לפתע, אולי כדי לא להבהילני. אך אני עמדתי מיד על המתרחש, ושאלתי אותם אם זה הסוף? אבי הנהן בראשו.  בסוף אפריל נפצע בעת מילוי תפקידו, וכעבור ימים אחדים, נפטר מפצעיו.