מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית אני קרויה על שם סבי שלום ז"ל, הייתי הנכדה הראשונה שנולדה לאחר פטירתו. נולדתי בז' ניסן תש"ה 1945 בשבוע בו הסתיימה מלחמת העולם השנייה, זו הייתה סיבה נוספת לשמי – שולמית מלשון שלום. אנו תשעה ילדים במשפחה שני אחים ושבע אחיות, אני הבכורה.

הוריי איטה קיילה ודב בעריש רוזנברג, ברחו עם פרוץ המלחמה מפולין לרוסיה. השלטונות ברוסיה הורו שכל הפליטים שהגיעו מפולין יישלחו לסיביר. הוריי הגיעו לסיביר, ובקור המקפיא ללא ביגוד מתאים על גופם נשלחו הגברים  והנשים לכרות עצים. הוריי הקפידו מאוד שלא לעבוד ולא לחלל את השבת. לכן בימי שישי הם קמו השכם בבוקר ועבדו ללא הפסקה עד לכניסת השבת, כדי להספיק לכרות עצים בכמות כפולה גם עבור כמות העצים שהיה עליהם לספק בשבת. עם כניסת השבת הם לא יכלו עוד לטלטל ולכן הם התיישבו ליד העצים הכרותים ואכלו. וכשאחראי היה מגיע לבדוק את הספק העבודה הם הראו לו את העצים שכרתו מאתמול, ואמרו לו "הנה עבדנו ועכשיו אנחנו בהפסקת האוכל".

לפני ראש השנה הוריי היו מודאגים ומוטרדים מאד. מהיכן וכיצד הם ישיגו שופר לתקיעת שופר? לפתע הם גילו משהו מבצבץ מבין העשבים ולהפתעתם היה זה שופר. קשה לתאר את שמחתם הרבה. סבי תקע בשופר. כמובן, כשהאחראי לא נכח בשטח ולא שמע. מעניין, שביום שהוריי יצאו מסיביר השופר נעלם בדרך מסתורית. היו שם ניסים גדולים.

בשנת 1946 נתנו שלטונות רוסיה אפשרות לכל אזרחי פולין וצ'כיה לצאת מרוסיה ולחזור למדינתם. רבים מיהודי רוסיה ניצלו את ההזדמנות הזאת. הם זייפו תעודות של אזרחים פולנים ובאמצעות התעודות המזויפות הם הצליחו לברוח מרוסיה. גם הוריי ניצלו את האפשרות של הגבולות הפתוחים, ולאחר טלטולי דרך רבים הגענו למחנה הפליטים "פוקינג" שבגרמניה. באמצע הדרך נולדה אחותי אסתר שהיא היום הרבנית גרוסמן ממגדל העמק. שהינו במחנה שנתיים, בינתיים נולדה לי שם עוד אחות ונקראה בשם רבקה על פי הוראת האדמו"ר הריי"ץ (רבי יוסף יצחק). המתנו לעלייה ליגאלית שתאפשר לנו לעלות לארץ.

בר"ח טבת תש"ט עלינו על אניית "מולדת" לכיוון ארץ ישראל ובעשרה בטבת לקראת סיום הצום עגנה האוניה בחוף נמל חיפה. משם לקחו אותנו במשאית למחנה קליטה בפרדס חנה, במחנה זה שהינו שבועיים. משם לקחו אותנו לעיר לוד ואמרו לנו שכל אחד יכול לבחור לו בית כרצונו, זה היה זמן קצר לאחר כיבוש העיר מידי הערבים. היו אלה בתים נטושים, הדלתות עקורות מהצירים ושמשות החלונות מנופצים. הקירות היו מחוררים מהקליעים והיריות, בקיצור, הרגישו על הבתים שהם עברו מלחמה. ההורים שלי בחרו בית די גדול שכלל שני חדרים גדולים ווירנדה גדולה (מרפסת סגורה בחלונות סגורים), חדר  קטן, מטבח, שירותים וחצר גדולה מאוד. בחלק הקדמי של החצר גדלו עצי פרי: שני עצים של אשכוליות, עץ לימונים ועץ תפוז. הייתה לנו גם מרפסת פתוחה שפנתה לחצר וכרם ענבים סכך מעליה, הייתה גם חצר אחורית ששם מאוחר יותר אמי גידלה תרנגולים. מאוד נהנינו לשחק עם התרנגולים, לטפל בהם ולהאכיל אותם בירק.

בט' באב תש"ט נולד אחי שמעון ושמחנו איתו מאוד. באותה שנה פתחו בעיר לוד גן ילדים ראשון מטעם בית יעקב והתחלתי ללכת לגן חובה. כעבור שנה כשעליתי לכתה א' נפתח בית ספר חדש מטעם בית יעקב ושם למדתי עד ש…

בשנת תשט"ז הרבי מליובאוויטש ייסד את רשת חב"ד "רשת אהלי יוסף יצחק" במטרה להקים בתי ספר חב"ד בכל רחבי הארץ. אחד מבתי הספר הראשונים שהוקמו בתקופה זו היה בעיר לוד. בית הספר היה בתחילה קטן עם מעט תלמידים אך מדי שנה הוא הלך וגדל. היום בית הספר גדול מאוד והמנהלת היא אחותי הצעירה בתיה. בהיותי בכתה ו' עברתי ללמוד בכפר חב"ד, כי בכיתתנו נשארו שתי תלמידות בלבד, הוחלט לסגור את הכיתה ולשלוח אותנו לבתי ספר אחרים.

גרנו בשכונת הרכבת בלוד, שכונה קטנה. למרות שהיו לי מעט חברות היו לנו חוויות משותפות רבות ונעימות. שיחקנו יחד במשחקי רחוב כמו קלס, חבל, שטחים ושלוש מקלות. אבל הדבר שאהבנו במיוחד היה לשבת ולספר סיפורים. אני הייתי "בעלת הסיפורים" בכל שבוע הייתי מספרת לכל חברותיי סיפור חדש מותח ומעניין. הן לא וויתרו לי ותמיד הפצירו בי שאני חייבת לספר להן סיפור, ומהיכן היו לי כל כך הרבה סיפורים מעניינים, על צדיקים גדולי ישראל נשי ובנות ישראל בעלות מסירות נפש?! מאימי שתהיה בריאה, בכל שבת היא היתה מקריאה לנו סיפור מסיפורי צדיקים. בשבתות החורף היא הייתה מקריאה את הסיפורים בלילה לאחר הסעודה. ובשבתות הקיץ היא הייתה קוראת לנו את  הסיפורים בשבת אחר הצהריים, בשעת סעודה שלישית.

סיימתי את בית הספר היסודי ולאחר מכן עברתי ללמוד בסמינר בבני ברק "סמינר בית יעקב". הייתי אחת הבנות הבודדות החב"דניקיות שלמדו שם. למרות הרוח הליטאית שנשבה בסמינר לא התפעלתי מההערות שהושמעו נגד תנועת חב"ד, אלא הייתי גאה להשתייך לחסידות חב"ד. סיימתי ארבע שנות לימוד בסמינר ובגיל שמונה עשרה התחלתי לעבוד כמורה בסניף בית ספר חב"ד בשיכון רסקו בלוד. לימדתי בכיתה ג' בנים ונהניתי מאוד.

בגיל שמונה עשרה וחצי נהייתי כלה ובגיל תשע עשרה וחצי התחתנתי. לאחר החתונה גרנו בכפר חב"ד, בעלי למד בכולל בכפר, ואני עבדתי בבית הספר בלוד. בעלי למד וקיבל תעודת הסמכה לרב מטעם "היכל שלמה" וכן תעודות מרבנים נוספים. אחד הרבנים היה הרב גורליק, הרב הזקן של כפר חב"ד, הוא גם בחן את בעלי באופן יסודי והעניק לו תעודה מטעמו. לאחר שבעלי הוסמך לרבנות ובידיו היו תעודות מתאימות הוא רצה להגיש מועמדות לרב עיר. אך קודם לכן הוא שלח מכתב לרבי וביקש לשאול את הרבי "האם נכון הדבר"?  הרבי השיב "שבינתיים לא יגיש מועמדות".

לאחר מספר חודשים, בחודש כסליו תשכ"ט, הרבי שלח שליח לארץ ישראל, את הרב בניימין גרודצקי, שידאג למצוא מקום מתאים לקליטת העולים שעתידים להגיע לארץ מגרוזיה. וכן שימצא עשרה אברכי "כולל" שמוכנים לעבור לגור במקום החדש ולקלוט את העולים החדשים. המקום שהממשלה הסכימה להעביר למטרה זו, היה בקרית מלאכי שנקרא אז  "מעברת קסטינה". כאן בנתה הממשלה באמצעות חברת "עמידר" בנינים טרומיים שעמדו ריקים ולא היו מאוכלסים.

בז' אדר תשכ"ט עלו עשרה זוגות צעירים לנקודה החדשה שהוקמה. גם אנחנו היינו אחת מעשרת המשפחות הראשונות במקום. הרבי הורה שבעלי ימונה לרב של המקום. בערב פורים של אותה שנה הגיעה עליה גדולה מגרוזיה. את העולים איכלסו בשכונה החדשה, ואנחנו השתדלנו לקבל אותם בצורה הכי טובה. הכנו להם את הדירות ואפינו עבורם עוגות, עטפנו אותם בחיבה ובאהבה.

בית הספר עבור ילדי העולים והילדים שלנו נפתח באחת הדירות ביום לאחר שהגענו, המורה רחל הבר היתה המורה הראשונה. כעבור חצי שנה הגיעה עליה גדולה נוספת מרוסיה של חסידי חב"ד. כולם התישבו במקום. הרבי הורה שעוד משפחות ישראליות תבואנה לגור במקום החדש בקרית מלאכי. הרבי נתן שם לשכונה – "נחלת הר חב"ד" ראשי תיבות "חנה" שם אמו של הרבי, הרבנית חנה. כעבור שנה המקום גדל והיו כאן כבר למעלה מארבע מאות חמישים משפחות. מאז אנו גרים בשכונה יקרה וחשובה זו. הגענו לכאן עם שלושה ילדים וכאן נולדו עוד שמונה ברוך ה'. כולם התחתנו חלק מהם ממשיכים לגור במקום הנפלא והנהדר נחלת הר חב"ד. שכונה זו השפיעה על כל העיר ועל כל המושבים בסביבה. לפני שהגענו למקום לא ראו כאן כמעט יהודי דתי. כשהגענו אמרו לנו "הנה השחורים הגיעו". היום ב"ה יש כאן הרבה יהודים שומרי מצוות שחזרו בתשובה וההשפעה שלנו ניכרת בכל האזור ובכל הסביבה. יש במקום מוסדות חינוך: בית ספר לבנות יסודי מצליח מאוד, תיכון לבנות, תלמוד תורה לבנים, ישיבה, בית ספר למלאכה, "בית אברהם"- מועדוני נוער חב"ד ועשרה גנים מאוכלסים כן ירבו.

בתקופה הראשונה שהגענו, לא היו כבישים ומדרכות סלולים. בחורף האדמה הייתה בוצית כולנו טבענו בבוץ, כמעט שלא היה מקום שאנחנו והילדים יכולנו לעבור מבלי להתלכלך. לא היו לנו חנויות בשכונה. עבור רכישת כל מצרך היינו צריכים לנסוע מחוץ לעיר או לנסוע עד ה"מרכז המסחרי" ששם היו שלוש או ארבע חנויות בקושי. השכם בבוקר הייתה מגיעה אלינו אשה עם עגלה מלאה בכדי חלב, היא צילצלה בפעמון וכולם היו רצים לקנות חלב ולחמניות לבוקר. פעם בשבוע הגיע יהודי עם משאית עמוסה בירקות, הוא היה פורק את הסחורה ליד בית הכנסת וכולם היו ממהרים לקנות. מי שהזדרז ובא מוקדם השיג סחורה, ומי שהגיע קצת יותר מאוחר קיבל כבר את ה'בררה'. בית הכנסת הראשון שהוקם בשכונה היה עבור הגרוזינים. גם אנחנו התפללנו שם. לתפילות של הימים הנוראים: ראש השנה ויום כיפור שכרנו את חדר האוכל של בית ספר ישורון, לא רחוק מהשכונה. עם הזמן נבנו חנויות, בנינים עם בתים יותר מרווחים והמקום גדל והתפתח, היום היא לא שכונה אלא עיר.

אנו כאן כבר ארבעים ושש שנה ובכל שנה בשבת הקרובה ל-ז' אדר כל תושבי השכונה חוגגים ב"התוועדות" גדולה את יום הולדתה של הקהילה.

תשע"ו

מנחת תכנית ארצית,חב"ד, נחמה כהן