מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל אבל הורי משה וחנה ז"ל היו ניצולי מחנה העבודה סוביבור. עלו לישראל והקימו בית.

הסיפורים שלהם היו בעיקר על אומץ לב והישרדות ובעיקר על הבריחה ממחנה העבודה סוביבור והצטרפות לפרטיזנים הלוחמים עד השחרור. הם סיפרו על הדאגה אחד לשני ובעיקר סיפרו על השירים ששרו.

הם דאגו לספר לנו על הקור והרעב אבל גם האחווה והרעות. שירים אלו חיזקו אותם ונתנו להם אומץ תקוה ומזון רוחני לשרוד.

הסיפורים שלהם היו בעיקר על אומץ לב והישרדות ובעיקר על הבריחה ממחנה העבודה סוביבור והצטרפות לפרטיזנים הלוחמים עד השחרור. הם סיפרו על הדאגה אחד לשני ובעיקר סיפרו על השירים ששרו.

הם דאגו לספר לנו על הקור והרעב אבל גם האחווה והרעות. שירים אלו חיזקו אותם ונתנו להם אומץ תקוה ומזון רוחני לשרוד.

שיר הפרטיזנים – תרגום אברהם שלונסקי

"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

את אור היום הסתירו שמי העננה

זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבואו

מצעדנו עוד ירעים אנחנו פה"

מסיפורים ושירים אלה למדתי שארצנו ישראל היא הבית של העם היהודי.

מחנה סוביבור

"סוֹבִּיבּוֹר היה מחנה השמדה בגליל לובלין בגנרלגוברנמן, שבפולין הכבושה, שפעל בשנים 1942–1943. המחנה שכן לצד מסילת הרכבת בקו חלם-ולודבה ונקרא על שם כפר סמוך. במחנה זה נרצחו בין 170,000 ל-250,000 בני אדם[2]. למעט כמה מאות צוענים, כל הנרצחים במחנה היו יהודים.סוביבור היה אחד משלושה מחנות המוות שפעלו במסגרת "מבצע ריינהרד", שמטרתו הייתה חיסול היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן בפולין (שחולקו למחוזות ורשה, לובלין, קרקוב, ראדום ולבוב). (ויקיפדיה)