מאגר סיפורי מורשת

אני חניתה רוזנוביץ, נולדתי בשנת 1947 בירושלים בשם חנה כהן לאבי סיט כהן ולאימי מלכה אליזם.

בבית קראו לי חניקה וכשלמדתי בתיכון, אחד המורים קרא לי חניתה, שזה מצא חן בעיני והחלטתי לשנותו באופן רשמי. כשהייתי בת שנה הורי התגרשו ואין לי כלל זכרונות מאבי ומאחיי למחצה מצד אבי ורק בשנים האחרונות יצרתי עמם קשר. גדלתי עם אימי וסבתי בשכונת "אהל שלמה", בירושלים, סמוך לשוק מחנה יהודה.

שכונת אהל שלמה

"שכונת אוהל שלמה היא שכונה קטנה מצפון לרחוב יפו בירושלים, בסמוך לשוק מחנה יהודה. שכונת אהל שלמה ואחותה שכונת שערי ירושלים הוקמו על ידי הסוחר יצחק ליפקין. ליפקין בנה את השכונה מכספו יחד עם שותפו הקבלן רחמים מזרחי, שעל שם אביו שלמה נקראה השכונה בשם 'אהל שלמה'. השכונה ידועה גם בכינוי "אבו אלבסל", בשל מקצועו של מייסדה, שהיה סוחר בצל. השכונה הוקמה בין שכונת שערי צדק מצפון, לבין שכונת בית יעקב הוותיקה מדרום. השכונה הוקמה על פי התבנית המוכרת של סוף המאה ה-19. בשכונה הייתה חצר גדולה מוקפת בתים בני קומה אחת או שתים. במרכז החצר היה בור מים גדול שבו נאספו מי שתייה. מרבית הדירות בשכונה היו בנות 2 חדרים, חצר מקורה עם מטבחון ושירותים, וכן חצר פתוחה לגידול תבלינים וצמחי נוי" (ויקיפדיה).

בשכונה גרו משפחות ממוצא ספרדי. משפחת ידועות בירושלים כמו: משפחת "אנג'ל" (ממאפיית אנג'ל), משפחת "מיוחס", משפחת "קלדרון", משפחת "מולכו"ועוד. ביתנו גבל בבית הכנסת הספרדי "עמיאל", ממנו ספגתי את כל התפילות והניגונים בחגים. חוויה זו היא מסוג החוויות שלא אשכח כל חיי.

בשכונה בילינו את שעות אחה"צ במשחקי חצר וחברה שלצערי כבר לא משחקים בהם היום. הייתי נוהגת להצטרף לאימי ליום קניות בשוק מחנה יהודה הסמוך שהיה רועש וצבועי. סבתי הייתה מבשלת את כל המאכלים המסורתיים גם ביומיום ובעיקר בשבתות וחגים. הריחות והטעמים שהיו ממלאים את הבית מלויים אותי עד עצם היום הזה! גרנו בחצר משותפת וגדולה עם שכנים רבים סביבה, ובימי חמישי כשהייתי חוזרת מביה"ס הייתי מזהה על פי הריחות מי בישל מה.

את השבתות והחגים הינו מבלים עם המשפחה המורחבת: דודים, דודות, ובני דודים. אני דור שביעי בארץ ולפי ספירה אחרת יכול להיות אפילו דור עשירי.

סבתא שלי נולדה בעיר העתיקה ושם גרה. משם נדדה המשפחה לשכונת "ימין משה" ו"נחלת שבעה" (כיום שכונת ממילא). 

 ציור של סבתי

אני, כאמור, גדלתי בשכונת "אוהל שלמה" בבית שנקרא "בית עמיאל", שהיום הוא בית לשימור וקיים עד היום. אבא של סבתי, שמואל, היה ממשפחת הרבנים המפורסמת: משפת "פרדו". לדברי סבתי שושלת המשפחה מגיעה עד ליהדות ספרד שלפני הגירוש בשנת 1942. בגירוש ספרד ברחה המשפחה לפורטוגל, משם ליוגוסלביה, לאיטליה ולמקדוניה בעיר "מנסטיר". הסבא רבא של סבתי הגיע מאיזמיר שבטורקיה.

 משפחתי

שימור מורשת תרבות ושפת הלאדינו אצלנו בבית דברו בשפת הלאדינו שלצערי, ברבות הימים לא נשאר לי עם מי לדבר את השפה והשליטה בשפה הלכה ופחתה עם השנים. סבתי נפטרה לפני 50 שנה, לפני מלחמת ששת הימים ולא זכתה לבקר בעיר העתיקה בירושלים לאחר הכיבוש. מאוד הצטערתי על כך.

אני נשואה לאריה ואם ל- 3 בנות: טל חן ומור וסבתא ל- 7 נכדים, שמדי פעם מנסה ללמד אותם משפטים בלאדינו, במטרה להקנות להם זיקה כלשהי לשפה.

אני חברה בחוג לתרבות הלאדינו, המפגשים עם בנות החוג הנפלאות, ההרצאות והפעילויות השונות ובייחוד המפגשים עם קובי זרקו – בעל הידע העשיר בתרבות, בשפה ובשירת הלאדינו, העשירו אותי מאוד בידע ובהכרות מעמיקה יותר הן של שפת הלאדינו ובעיקר במורשת העתיקה והעשירה של תרבות הלאדינו.

בנות המשפחה – שרשרת הדורות

המשפחה שלנו

הזוית האישית

חניתה: כל הפעילויות הנ"ל נועדה למעשה לשמר לפני כ – 8 שנים, חברתי, מירי ריפולד, צירפה אותי לחוג לתרבות הלאדינו בגני תקווה-קרית אונו. יו"ר החוג היא רבקה שטרנפלד. המפגשים עם בנות החוג הנפלאות, ההרצאות והפעילויות השונות ובייחוד המפגשים עם קובי זרקו – בעל הידע העשיר בתרבות, בשפה ובשירת הלאדינו, העשירו אותי מאוד בידע ובהכרות מעמיקה יותר הן של שפת הלאדינו ובעיקר במורשת העתיקה והעשירה של תרבות הלאדינו. את התרבות והשפה ולנסות להוריש אותה לדורות הבאים כדי שלא תכחד.

 רגעי נחת – עם הנכדים