מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בעירק

שמי מלידה היה מדלן. מדלן זה צמח על שם שחקנית צרפתייה שאמי העריצה בנערותה בעירק.

כאשר עליתי ארצה בשנת 1951 קיבלתי שם חדש מרשם השמות הוא החליט שמאחר ואני ילדה יפה יתאים לי השם יפה.

נולדתי במשפחה של הורים ו-4 אחים: הגדול יצחק, יפה השניה, אברהם ,שולמית והחמישית כרמלה שכבר נולדה בארץ. בבגדד, עיר הולדתי, גרנו בבית רחב ממדים עם 8 חדרים, גינה גדולה עם עצי פרי והרבה פרחים . אני זוכרת במיוחד את ה"נני" שטיפלה בילדים היתה כובסת שהגיעה פעם בשבוע לכבס את כל הכביסה, כמו כן היתה עוזרת ומבשלת. היו למשפחה חיים מאוד נוחים אולי בגלל שנמנו עם המעמד האמיד בן היהודים. לאבא שלי היה חאן גדול כמו קניון של ימינו ובו עבדו הרבה עובדים יהודים וערבים , פרנסה היתה בשפע. בדרך כלל היהודים גרו בשכונות שבהם גרו רוב יהודי, היה להם בית כנסת שכונתי שבו התפללו כל ערב שבת וכמובן בימי חגים. אבא שלי היה איש דתי מסורתי כמו כל יהודי בבל ולכן כל יום שישי היו בביתנו הרבה אנשים לקבלת שבת שהיו מלווים בשירה, בפיוטים וכמובן הכל בערגה לארץ ישראל ותמיד לא שכחו לשיר "בשנה הבא בירושלים הבנויה" .

נוף ילדותי קשור בסביבה הירוקה ובנחל החידקל שזרם ואהבתי להתבונן בו , פעמיים בשבוע היו מלבישים אותנו בבגדים יפים והנהג של אבא היה לוקח אותנו עם המטפלת לנחל החידקל ושם תמיד האכילו אותנו בדגים טריים שדגו מהחידקל, עברו יותר משישים שנה ומה אני זוכרת מילדותי , את הימים המאושרים שחווינו בטיולים היפים הללו.

עד כאן החיים היו נוחים , אך תמיד ריחף באוויר המצב המתוח בגלל שהתחילו לדבר על סילוק היהודים מהארץ והזמן הזה הגיע בצורה קשה וכואבת נאלצנו להשאיר הכל מאחור ולעלות לארץ עם מזוודה קטנה לכל אדם וזה היה כל רכושנו.

העלייה לארץ

הגענו לארץ ישר למעברות . ישנו על מזרן קש על הרצפה וקבלנו לחם מרגרינה ותפוז להשביע את רעבוננו. וכך חלפו השנים והתקדמנו לאט לאט ביחד עם המדינה.

התחלתי בגן אסתי ושם למדתי את השפה עם ילדים שבאו ממדינות שונות. ;;כש סיימתי כתה ח' בהצטיינות קיבלתי "סטיפנדיה" (מילגת לימודים לבית ספר תיכון).

כילדים אני זוכרת שרוב הזמן היינו בחוץ בין הצריפים ושם פגשנו את החברים שלנו , ואיתם שיחקנו במחבואים , וקפיצת חבל, בקלס, בחמש אבנים, וגולת הכותרת היה משחק כדור הרגל – כשהכדור היה ממולא בסמרטוטים או אפילו מעיתונים ישנים. כך בילינו שעות על גבי שעות בחצר וכך נוצרו הרבה חברויות , שלפעמים נשתמרו להרבה שנים. יום אחד נודע לנו על ספריה במרחק מספר ק"מ ממקום מגורינו שבמעברה וזה פתח בפנינו דף חדש לידע , הלכנו שעות ברגל כדי להחליף ספר ובשבילי זאת הייתה חוויה אמיתית כי אהבתי לקרוא ומאז ועד היום יש לי אהבה לספרים .

אני מוכרחה לציין שבתקופה שלי נהננו מהרבה מקצועות שהיום לא קיימים לצערי ,כמו שעורי זימרה , שעורי ריקוד , שעורי תפירה ורקמה לבנות , נגרות לבנים וכמובן שיעורי בישול שאהבנו מאוד כי אחרי זה ערכנו שולחנות וישבנו לאכול את מה שבישלנו.

חוויה אישית

התקופה שעליה אני רוצה לספר זה חופשות הקיץ במשך חמש שנים, הסיפור הוא כזה:

היו לי דודים שלא היו להם ילדים, היו זוג בעלי אמצעים שגרו ברעננה. הייתה להם וילה יפה וגינה גדולה עם עצי פרי הדר, לול עופות, שובך יונים, ועיזה שנתנה חלב. אני מדברת על תקופה שקשה היה להשיג אוכל כי היה קשה למצוא וגם לא היה מספיק כסף לכך. הדודים הללו אימצו אותי כבת לתקופת כל החופש הגדול במשך חמש שנים את התקופה הזאת לא אשכח לעולם. חייתי כנסיכה למשך חודשיים. אכלתי הכי טוב שיכול להיות נתנו לי חינוך כולל לימוד אנגלית כי דודי דיבר אנגלית, מדודתי למדתי נימוסים והליכות, לימדה אותי לסרוג, אפילו לאפות, לקחו אותי למקומות שלא חלמתי עליהם ולא ידעתי שהם קיימים, חיברו אותי לילדות בגילי כדי שלא אשתעמם וכדי שאוכל ללמוד מהם יותר ויותר על הארץ הצעירה שלנו כי הם היו בארץ הרבה לפני קום המדינה והתערו בחברה הרבה יותר מהעולים החדשים כמוני למשל.

כאשר היה מגיע סוף החופש הייתי עצובה מאוד כי ידעתי שזמן הנסיכות שלי הסתיים ועלי לשוב אל הצריף בו גרנו ועם הסביבה השונה שמשפחתי חיה בה. אבל יחד עם זאת שמחתי מאוד לחזור אל הורי ואחיי ואל חברותי מבית הספר. אני מוכרחה להגיד שהשנים בהם גרתי אצל דודתי הם שנים שעיצבו חלק גדול ממה שאני היום כמו אהבת האדם, נתינה מבלי לצפות לקבלה, עזרה לזולת וזה מה שהביא אותי בגיל מאוחר ל20 שנות התנדבות בבני ברית ועדיין ההתנדבות היא חלק ממני.

הקמת המשפחה האישית שלי

מאחר והמצב היה קשה אחרי שנתיים עברתי לנוער העובד והלומד, בבקר עבדתי בכל עבודה שהזדמנה ובערב המשכתי ללמוד וכך סיימתי את לימודי וזכיתי בעבודה כפקידה בבנק לאומי.

שנה אחרי שהתחלתי לעבוד בבנק רצה הגורל ובעלי לעתיד הופיע בבנק כמבקר וכרואה חשבון לעשות ביקורת ספרים. הוא ראה אותי ונידלק כמו שאומרים הצעירים.

אחרי חיזור קצר ביותר הציע הבחור הצעת נישואין אחרי סרט שראינו יחד ואני נענתי להצעתו, זה היה כל כך פשוט ואמיתי בלי שום צרמוניה.

שנינו היינו אנשים רציניים עבדנו בחריצות חסכנו כסף וקנינו דירה קטנה וחדשה בבת גלים ובאותו חדש התחתנו ושנתיים אחרי זה הגיח לעולם בנינו הבכור און .

בינתיים שנינו התפטרנו מעבודתנו ופתחנו משרד רואה חשבון והפכנו לעצמאיים. במשך השנים התקדמנו יפה והמשפחה גדלה בעוד בן עודד והשמחה והרעש היו שורים בביתנו. כל הזמן הזה עבדנו קשה ויחד עם זה התקדמנו כלכלית ואז הרשינו לעצמנו להביא לעולם עוד ילד. השמחה הייתה גדולה כשנולדה לנו בת מתוקה שהיא האמא של הדר היפה והמתוקה שאיתה ביחד אני יושבת וכותבת את תולדות המשפחה מהצד שלי .

היום אני בגיל 69, סבתא לתשעה נכדים מקסימים. יש לנו הרבה נחת מהם ובכלל מהחיים. 

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, שנת תשע"ד 2013-2014