מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה שמש, בעבר שרה רג'ואן. שם החיבה שלי הוא שרינה. את ילדותי, עברתי בשכונת הילל ברמת-גן. נולדתי בת"א אך בגיל שנתיים עברתי לרמת גן ומאז אני כאן ובשמחה.

כשהגעתי לרמת גן היו מעט מאוד בתים והרבה חולות, אך בהמשך הזמן, בזכות ראש העיר הנפלא בזמנו, אברהם קריניצי, כל הזמן בנו גינות וגינות, וכמובן הקים הפארק הלאומי הנפלא שלנו. רמת גן הייתה ממש ירוקה עם פרחים ועצים. אני זוכרת את הילדות שלי כילדות נפלאה. הר הארנבות היה ממש הר שבו בילינו לא מעט שעות, תמיד שיחקנו עליו ובמיוחד חגגנו את חג ל"ג בעומר במדורות הגדולות והנפלאות. כשהוקם בית הספר "הלל" הוא היה קטן והיו הרבה תלמידים לשתי משמרות, חלק היו בבית ספר יהלום והשאר, בבית ספר הלל עד שהרחיבו אותו. תמיד שיחקנו בסביבה בסימני דרך וכמובן שהר הארנבות היה חלק בלתי נפרד מהמשחקים. 

 

רחוב הראה שבו גדלתי היה מאוכלס אך לא כמו שהיום, וכשהחורף היה מגיע והיו גשמים עזים הרחוב היה נהפך לתעלה עמוקה ואי אפשר היה לחצות את הרחוב. היו שמים אבנים גדולות וקרשים ארוכים בכדי שנוכל לחצות אותו. עד שהתחילו בשיפוצי תעלות המים ואז קרה אסון, היו גלגלי בטון גדולים מאוד והילדים היו נכנסים לתוכם ואז אחד הגלגלים התגלגל ואחד הילדים נהרג לצערי. המקרה זכור לי מאוד כמקרה מאוד מאוד מצער.                       

                              

 

בחג השבועות היו נאספים כל ילדי בתי הספר ברמת גן בגן דוד ע"י כיכר אורדע וכל ילדי העיר היו מביאים ביכורים ומניחים על הבמה, כל הילדים היו לבושים בלבן וזר פרחים על ראשם.

ביום העצמאות היו סוגרים את גן דוד והיו מביאים חיילים והיו מביאים טנקים ודברים מהצבא והיו באים הילדים מבקשים ועולים על הטנקים ומשחקים. כל הגן היה מקושט בדגלי ארץ ישראל. וכמו כן, הקימו בימת בידור נפלאה, קישוטים והיו חוגגים את החג גם במוצאי חג העצמאות עם זיקוקים ואורות, פשוט נפלא!

ביום כיפור היו עושים את התשליך בבריכה בגן דוד. ברחובות העיר בשעות אחר הצהריים היו רואים ילדים משחקים בחבל, הולה הופ, סימני דרך, היו קופצים בגומי, משחקים תופסת ובמחבואים, היו המון המון ילדים.                                      מפגש הילדים הבוגרים יותר תמיד בפינת רחב הראה וחיבת ציון, היה שם בית קפה והיו מתאספים, מדברים, צוחקים ונהנים.הר הארנבות זכור לי כמקום מפגש נפלא עד שהוקם מגן דוד אדום ולקחו חלק גדול מההר וחבל, בערב היינו שומעים את הרמות, והשועלים, וגם זכור לי מקרה אחד שהייתה מכת ארבה וכל השמים התכסו בשחור.

במלחמת קדש זכור לי שהיינו חייבים לאטום את החלונות בבריסטול שחור ואנשי הג"א עברו וצעקו לסגור את האור, בכניסה למדרגות שמו שקי חול וזה היה המקלט בזמן האזעקה, אח"כ הייתה מלחמת ששת הימים ואילו המלחמות שעברתי בשכונה שלי והלוואי ולא יהיו יותר מלחמות.

 

זיכרון טוב ונעים ומעשה טוב זכור לי מראש העיר אברהם קריניצי ז"ל. והמקרה הוא שלאחד מהשכנים בשכונה היה חדר אחד בודד עם מקלחת קטנה והול קטן שהוא היה מטבח, גרו בדירה זו 7 אנשים, 3 מבוגרים ו-4 ילדים. כשגדלו הילדים, האחות הגדולה שעבדה כספרית בבית לפרנסת המשפחה, ושלאביה לא היה איפה לשבת כשבאו הלקוחות, בנו גגון במרפסת, השכנים הגישו תלונה לראש העיר וביקשו להוריד הגגון, פנה בעל הדירה לראש העיר אברהם קריניצי ז"ל וביקש ממנו לבוא ולראות אם נכון הדבר להוריד את הגגון. בא ראש העיר בכבודו ובעצמו לדירה, כשראה היכן ואיך הם גרים, ומה הייתה הבעיה הוא מאוד התרגז ואמר לשכנים בבניין שהוא מתבייש שיש לו תושבים חסרי לב שכאלה וצרי עין, וכן הוא מאשר לבעל הבית לסגור את כל המרפסת ולבנות חדר שיוכלו לגור יותר בנוח ולא להוריד את הגגון, ואיחל להם בהצלחה. השכנים ממש התביישו במעשה וביקשו סליחה על חוסר ההתחשבות שלהם, זה לדעתי מעשה טוב, והדבר זכור לי ממש ולא יכולה לשכוח מהמקרה הזה, האנשים  האלה בנו חדר וחיו בדירה זו עוד כמה שנים טובות.

בילדותי לא היו קניונים, ולא היו סופרים, היו רק חנויות של מכלת, ירקות, אטליז, חנות דגים וכלי בית, מספרה, חנות לחומרי בנין, חנות צמר, הנשים בזמנו היו סורגות הרבה , לא היו קונים מוכן. דבר נוסף שזכור לי שאב ובן היו באים עם טנדר והיו מוכרים לדיירים דברים לבית בתשלומים, כמו סדינים, מגבות, פיג'מות, והיו באים כל שבוע לגבות תשלום 2 לירות ישראליות וכך היו האנשים חיים בצנעה.הילדות בשכונת הילל זכורה לי כימים יפים ונעימים, המורים היו גרים בסביבת בית הספר, והינו פוגשים את המורים גם אחרי הצהריים. בקיצור, ברצוני לומר שכייף לשחזר דברים מהילדות וכעת שאני נמצאת בקשר הרב דורי עם נכדי שון מוצפי, אני נהנת מכל רגע ורגע, וכל הכבוד על הרעיון והיוזמה, ושיש עוד אנשים טובים באמצע הדרך…..  בקיצור, מאושרת. ישר כוח לכל היוזמים!