מאגר סיפורי מורשת

הגרמנים נכנסו לסלובקיה. היהודים נעצרו והועברו למחנות. גם את הורי עצרו ואת אחי דוב ואת אחותי הלן. היינו שישה ילדים במשפחה. שאר הילדים אחותי הגדולה רבקה, אחי יעקוב, אחותי בתיה, אחי דוב, אחותי הלן ואני דוד התחבאו במרתף שמתחת לבית. באותו מרתף המשפחה הנוצרייה החביאה עוד שלוש משפחות. במרתף היה מאוד קר לכן הורי יצאו מהמרתף ועלו לדירה שבקומה השנייה להביא שמיכות לילדים. אחי ואחותי דוב והלן רצו אחריהם. ההורים דוב והלן נתפסו על ידי הגרמנים ועד היום אנחנו לא יודעים מה קרה להם.

 

לאחר זמן מה, המשפחה שנתנה לנו מסתור במרתפה, הבריחה אותנו ממקום המסתור. אותי העבירו לכפר. מסרו אותי למשפחה נוצרייה אחרת ושם המשפחה החביאה אותי. לאחר זמן מה, אחד השכנים הלשין שיש ילד יהודי בביתם. בני המשפחה הנוצרייה ואני נשלחנו על ידי הגרמנים למחנות.

 

אני נשלחתי למחנה ריכוז טרזינשטט שבצ'כוסלובקיה. לשמחתי אחותי רבקה וגיסי יעקוב שהתנדבו לכוחות הפרטיזנים, הגיעו למחנה שבו שהייתי. הם ניצלו בזכות העובדה, שרבקה ידעה לבשל טוב ויעקוב היה חייט מקצועי. הם לקחו אותם לעבוד במחנה.

 

אחותי שעבדה במטבח הייתה מגניבה לחם לילדים במחנה. ויעקוב היה משאיר בכוונה סיכות חדות בבגדים שהוא תיקן לגרמנים. מאחר ושם משפחתי הוא הכט כל הילדים שהיו במחנה שנקראו בשמות שדומים לשמות גרמניים הופרדו לקבוצה נפרדת והשתייכו לקולטורה הגרמנית. ניסו להחדיר לנו את תורת הרייך. השומרת (קאפו) שנראתה כמו מכשפה שהייתה צועקת ומרביצה עם המקל על השולחן כל פעם שעבר גרמני. היא הייתה באמת אישה טובה והיא הגניבה לנו אוכל.

 

החיים היו קשים מאוד, היה מאוד קר והבגדים היו מינימליים. ישנו בתוך תאי עץ באולם גדול וילדים הגדולים יותר היו גונבים לנו את השמיכות והיה לנו קר מאוד. בשלב מסוים הועברנו לרכבת מסע של בהמות ואחרי הרבה שעות שהיינו דחוסים בקרונות הגענו לשערי אושוויץ. למזלנו הגדול הצבא האדום השתלט על הרכבת והוציאו את האנשים שהיו ברכבת. בזכותם רובם ניצלו ממוות.

 

לפי זיכרוני הוחזרנו ל טרזינטט ומשם אני אחותי רבקה וגיסי יעקוב נפגשנו שוב. משם הסיעו אותנו ברכבות בחזרה לסלובקיה. אחרי המלחמה ארגון הג'וינט (עליית הנוער) איתרו ואספו ילדים יתומים למוסדות לטיפול ולשיקום. הועברנו דרך יוגוסלביה, איטליה והונגריה. בהונגריה הייתי במוסד מתישפלד (אדמות המלך). המקום היה מאוד יפה, היו בו תעלות מים וגשרים מעץ. אנחנו הילדים השובבים שיצאנו לחופשי שטנו בגיגיות של כביסה בתעלות. אחרי זמן מה הועברנו ליישוב בשם דסק שבו היה בית חולים גדול לחולי ריאה שנמסר לטובת הג'וינט בשביל שישקמו את הילדים. שם שיפרתי את  השפה ההונגרית שכבר ידעתי מהבית. בדסק היה אחי יעקוב אבל לא נפגשנו מכוון שהוא עזב לפני את המוסד. את אחותי בתיה שהגיעה לפני למוסד פגשתי אבל לא עלינו באותו הזמן. האנייה שבא נסעה בתיה נתפסה על ידי הבריטים והוגלתה למחנות בקפריסין.

 

יעקב אחי הגיע לארץ בשנת 1946, בתיה עלתה בשנת 1947. מדסק הועברנו לצרפת לעיר בשם מרסי, עיר נמל. שם התגוררנו בבניין ענק ושהיינו שם כמה חודשים ממרסי עליית הנוער שלחה את הילדים בכל מיני דרכים לעלייה. מאחר ולא הייתה עליה לגלית היו צריכים להבריח את האנשים בכל מיני צורות. מאחר והילדים היתומים חולקו למשפחות המשפחה שאיתה עליתי לארץ דברו צרפתית וצרפו אותי לתעודות שלהם בשם מישל.

 

האנייה הייתה אניית פאר צרפתית בשם פרווידנס. שטנו שמונה ימים חנינו בקפריסין. הורידו מהאנייה אמבולנסים של הצלב האדום ומשם שטנו לאלכסנדרייה שבמצרים ושם אכלתי פעם ראשונה בננה. הגענו לחיפה מאוחר בערב עברנו מהאנייה למלון דוד ולפנות בוקר הסיעו אותנו באוטובוסים משוריינים לכל מיני יעדים בארץ.

 

משפחתי המאמצת ואני הגענו למחנה העולים שברעננה. אחרי יומיים הגיע טנדר גדול שהיה של הבריטים. הם לקחו אותי ועוד שני ילדים למוסד אונים שבכפר סבא, כיום הוא אולפנה של בנות דתיות. במוסד חגגו לי יום הולדת עשר. לאחר שבוע ימים בערך העבירו את הילדים שממשפחות דתיות למוסד יקיר שבכפר הרואה הנמצא בעמק חפר.

 

במוסד קרה לי משהוא מאוד משמח ולא רגיל. המוסד נמצא צמוד לישיבת בני עקיבה שבכפר הרואה. פגשתי שם בחור שהיה גם במוסד דסק שבהונגריה. הוא הכיר את אחותי בתיה ואותי מהמוסד. הוא קרא לי ושאל אותי אם ראיתי את אחותי בתיה. מאחר ולא ידעתי איפה בתיה ויעקוב נמצאים הוא סיפר לי שאחותי בתיה נמצאת בכפר הרואה אצל משפחת ינינגר. אחרי התפילה ירדנו לכפר מהמוסד שהיה על הגבעה. שם פגשתי בשמחה את אחותי בתיה. בתיה כבר ידעה איפה יעקוב, הוא היה ברעננה ולאחר מכן בבית ספר החקלאי מקווה ישראל. שנה לאחר מכן עלתה אחותי רבקה לישראל עם תינוקת וגיסי יעקוב. לתינוקת קראו רחל על שם אימי שמתה במלחמה.

 

אחרי עלייתה של אחותי רבקה לארץ העבירו אותה את יעקוב גיסי ואת רחל מהמעברה שבירושלים למושב בית נקופה שליד קריית ענבים שבהרי ירושלים. אחותי רבקה הבטיחה להורים בתחילת המלחמה שהיא תדאג ותטפל באחים הקטנים כמה שהיא יכולה. היא הוציאה אותי ממוסד יקיר אליה ושם למדתי בבית הספר שבקיבוץ קריית ענבים.

     

קישור למצגת באתר ביה"ס