מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברוסיה, בעיר וילנה, בשנת 1953. כשמלאו לי ארבע שנים החליטו הוריי לנסוע לישראל. כיוון שלא ניתן היה להגיע ישירות לישראל, נאלצנו לנסוע לפולין ולחכות לאשרת יציאה (סרטיפיקט).

גרנו בפולין, בעיר ורוצלב, כשנתיים וחצי. בגיל שש הוריי רשמו אותי לכיתה א' בבית ספר פולני שבקרבת ביתנו. הספקתי ללמוד כחצי שנה בלבד.

 

כשאשרת היציאה המיוחלת הגיעה, הוריי שמחו מאוד לעזוב את פולין, גם בגלל החיים הקשים של היהודים בפולין באותה תקופה, וגם בשל העובדה שהתלמידים ואף המורים לעגו לילדים היהודיים וקראו להם: "יהודים סעו לפלשתינה!"

עלינו על האנייה "הרצל" והגענו לישראל בשנת 1960. המניע העיקרי לעלייה לארץ היה המניע הציוני. כשהגענו ארצה לא ניתנה לנו אפשרות לבחור את מקום המגורים, לכן הופנינו לעיירת הפיתוח קריית-גת. על מנת שלא נתרשם לרעה מהעיירה, שבזמנו הייתה שוממה ולא מפותחת, העלו אותנו על משאיות בלילה, וכשהגענו לפנות בוקר, בצאת החמה, חשכו עינינו – ראינו צריפים, אדמות לא מעובדות וכמעט לא היו בניינים. הוריי סיפרו לי שהם הוכו בתדהמה מאחר שהגיעו מהעיר וילנה היפה, הירוקה והמפותחת.

 

לא הייתה ברירה ונאלצנו להתרגל לחיים החדשים: שיכנו אותנו במעברות, כלומר באותם צריפים קטנים, השתמשנו בעששיות להאיר את הבית בזמן חשיכה, בישלנו וחיממנו את האוכל על פתיליות וגרנו ארבעתנו בחדר אחד.

 

אבי התחיל לחפש מקום עבודה על מנת לפרנס את המשפחה, אמי לא יצאה לעבוד כיוון ששמרה על אחי הקטן שנולד בפולין, והיה בזמנו בן שנה וחצי בלבד, ואותי רשמו לכיתה א'.

ככל שעבר הזמן אבי קיבל קביעות בעבודה, עברנו לגור בשיכון בדירה גדולה יותר, אחי ואני למדנו בבית הספר "עליות", רכשנו חברים והחיים נהיו נוחים יותר בזכות פיתוחה המהיר של קריית-גת, גם בזכות המשאבים הרבים שזכתה לקבל מהמדינה, וגם הודות לראשי העיירה שעמדו בראשה. 

תרבות- השפה הרוסית  

בשנות השישים והשבעים עולים מארצות שונות הגיעו לקריית-גת העיירה המתפתחת, כך שלא עברתי חבלי קליטה קשים במיוחד: רוב הילדים העולים לא שלטו בשפה העברית, ולא הכירו את האופי והתרבות הישראלית. היינו ילדים צעירים מאוד, ומערכת החינוך דאגה לשלב אותנו בצורה מהירה ויעילה.

בביתנו דיברו שלוש שפות: רוסית, יידיש ועברית. ההורים דיברו ביניהם בעיקר ביידיש וגם ברוסית, אותי הם לימדו רוסית ועם אחי שוחחו ביידיש. אנחנו, הילדים, דיברנו בינינו בעברית.

 

השפה הרוסית הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו: שמענו אותה לא רק בין כתלי הבית, ההורים דיברו רוסית עם בני המשפחה ועם השכנים, שהגיעו אף הם מברית המועצות. האזנו לתקליטים שבקעו מהם צלילים ושירים רוסיים.

מוזיקה רוסית הושמעה גם באירועים חברתיים כמו מסיבות וחתונות: המבוגרים והילדים רקדו לקצב הריקודים הפולקלוריים של התרבות הרוסית ושרו את מנגינותיה.

 

עוד בהיותי ילדה קטנה הבנתי שעליי לדעת את השפה העברית מהר ככל האפשר בכדי להתקבל לחברה הישראלית, לכן כשהזמנתי חברות לביתי דאגתי שהוריי לא ידברו ביניהם ברוסית. ככל שהתבגרתי הבנתי את החשיבות שיש למי ששולט בכמה שפות.

 

בשנת 1990-1991 הגיעו כתשע מאות אלף עולים מברית המועצות לישראל. העולים נזקקו, מלבד דיור וצרכים קיומיים, לידיעת השפה העברית. כדוברת השפה הרוסית כשפת אם, וכמורה לעברית, נבחרתי ללמד עברית בבתי הספר בבקרים, ואחרי הצהריים לימדתי את האוכלוסייה המבוגרת באולפנים. הקניתי לעולים את אוצר המילים של השפה, יחד עם זאת דיברתי איתם על התרבות ועל הערכים של העם היהודי, מתוך תחושה וכוונה שבכך הם קושרים את חייהם לעם ולארץ ישראל.  

 

כשיצאתי לגמלאות החלטתי ללמוד רקמת עמים. לא במקרה בחרתי בעיסוק זה: העובדה שאני שייכת לעם היהודי ולתרבות הישראלית, מגרה אותי ללמוד על תרבויות של עמים אחרים דרך אמנות של סריגה ורקמה. לאמי ז"ל הייתה חברה טובה ושמה נוסה, שהייתה בקיאה באומנות הסריגה. אהבתי לבקר אותה כיוון שהתלהבתי מהיצירות מעשה ידיה. חברתה של אמי סרגה אפודות, גרביים, כובעים ואף מפות ווילונות. הייתי בת שמונה בלבד כשפרמתי סוודר ישן של אמי, והגעתי אל נוסה עם שני כדורי צמר בשני צבעים שונים. היא לימדה אותי את השלבים הראשונים של הסריגה בשתי מסרגות והצלחתי לסרוג די מהר אפודה יפה. מורתי החמיאה לי ואמרה שבשלב הזה היא יכולה ללמד אותי במסרגה אחת, והוסיפה שהיא"צופה לי עתיד מזהיר". התקדמתי די מהר במלאכת הסריגה, ובמשך חמישים שנה סרגתי לעצמי, לילדיי ובשנים האחרונות לנכדיי.

 

לפני כשנתיים הכרתי חברה שלומדת רקמת עמים למעלה מעשרים שנה. כשהגעתי לביתה הוקסמתי מהעבודות המרהיבות שהיא רוקמת. היא גילתה לי ש"הרקמה היא משחק בחוט, המטייל על אריגים, נאחז בהם בעזרת המחט ויוצר משטחים נפלאים".

 

הרקמה היא אומנות – מלאכת נשים שעוברת מאם לבת. מאחורי כל רקמת עם יש סיפור של תרבות, ושל סמלים המאפיינים את הכפר או האזור.

 

לאחר הביקור בבית חברתי, החלטתי שהרקמה תהפוך לחלק מהעיסוק היצירתי בחיי. אני לומדת את אומנות הרקמה אצל מורה מנוסה מירושלים. אני לומדת להבחין בין בדים ואריגים שונים, מיטיבה לבחור את החוטים ואת הצבעים השונים, מכירה את הדגמים והמוטיבים של מוצא המקום, אני רוקמת כריות, מפות ותמונות. אני רוקמת בחברותא עם רוקמות נוספות, אנו רוקמות ומפטפטות, מספרות סיפורים ומחליפות מתכונים וטיפים לחיים. אני שמחה ליצור יצירות חדשות, הרקמה משרה עלי אווירה של שלווה ורוגע, ומעסיקה אותי שעות רבות מעבר לעיסוקיי האחרים כפנסיונרית.

אני מקבלת מחמאות מילדיי ונכדיי, והדבר גורם לי להנאה ולנחת מרובה.

אני מקווה שהיצירות שלי יקבלו מקום של כבוד בלבו של הדור הבא, והן ימשיכו "לחיות" לעד.