מאגר סיפורי מורשת

 

כאשר עלתה שאלת הנסיעה לדיון במשפחתנו, לא חשבנו על ישראל. אהבנו את הצפון, את מסעות השיט, וקנדה נדמתה לנו כמקום המתאים ביותר לכך. ישראל הפחידה אותנו באקלימה החם ובחוסר הכרותינו עמהּ. לא ידענו דבר אודות ישראל, מלבד המידע שסיפקה התעמולה הסובייטית. יום אחד הוזמנו לאירוע של שירים בעברית, שהתקיים בקרחת יער מאוד יפה. סביב, במרחק מה, עמדו עובדי הק.ג.ב וניסו לזכור את כל הנוכחים. הופיעו אנשים צעירים, המעמד היה מרגש. הכרנו את זוכת תחרות השירה העברית, מילה קגנובה. ביקשתי ממנה לשמש כמודל לציור, והיא הסכימה. כפועל יוצא, היא נהייתה למורה הראשונה שלנו לעברית. היא לא לימדה אותנו רק את השפה, אלא גם את המסורות, החגים והשירים של ישראל.

 

משפחתה של בת דודתי, לידיה ליכטרובה, נאבקה על הנסיעה לישראל. התחלנו לשהות אצלם, לשוחח. הם היו ציונים אדוקים. הם שינו את השקפת עולמנו ואת שאיפותינו. הבנו שישראל היא המקום היחיד אליו צריך לעבור. בעלי, פליקס פילצר, ובני, חיים, תמכו בי בכל. שניהם נימולו, ובני החל לפקוד דרך קבע את בית הכנסת ולאכול רק מזון כשר. הכשרנו את כל הכלים, על מנת שהוא יוכל לשהות ולאכול בבית. תחילה חששתי שלא יהיה די מגוון אוכל להכין, אולם הסתבר שרק נהיה פשוט יותר עם האוכל. השתתפנו באופן פעיל בחיי התרבות היהודיים, ובארגון המוזיאון היהודי העממי במוסקבה, אותו יזמו יוסף ביגון ומיכאל צ'לנוב, ואשר בוועד המנהל שלו הייתי חברה. במוזיאון הוצגו יצירותיי העוסקות בנושאי יהדות. מילה קגנובה הכירה ביני ובין המשורר והמלחין דמיטרי יקירביץ', ויחד איתו כתבנו מחזמר על בסיס סיפור עם יהודי. שנינו, יחד עם הבמאי והשחקן יוסף ריקליני, החלטנו להרים את המופע בפני "מסורבים" המתעניינים בתרבות היהודית. בין המעוניינים להופיע היו אנשים כישרוניים רבים, וכולם היו מלאי רצון ויוזמה להרים מופע מעניין. פליקס היה בין השחקנים. כאשר היה המופע כמעט מוכן, הגיעה המשטרה. היא רשמה את כל הנוכחים, ומאוחר יותר ערכה "שיחות" במקום עבודתם. גם עמי "שוחחו". מאחר והחזרות התקיימו במבנה של סטודיו לילדים, בו עבדתי בהוראה, פיטרו אותי מהסטודיו, אבל לא אסרו אותי בבית הכלא,  הזמנים כבר השתנו. עברית, לעומת זאת, עדיין היה מסוכן ללמוד, כך שנאלצנו לשמור על מחתרתיות. 

 

 

מיד כאשר ניתן היה לעלות ארצה (1989) בני משפחתי שלחו אותי "לתור את הארץ". נסעתי אל בת דודתי לידיה, אשר גרה בירושלים עם בעלה ועם בנה מאז שנת 1976, ומאז רק התכתבנו. כאשר ראיתי את ההרים, הסלעים, הדשאים והקוצים ברמות, חשתי כאילו חזרתי למקום בו חייתי קודם ואליו נמשכתי בלא לדעת כל ימי חיי. בארץ כבר היו מכרינו וחברינו, ועם כולם נפגשתי. גרתי שלשה חודשים בירושלים, במהלכם נסעתי בכל הארץ והתאהבתי בנופיה ובתושביה. לא תיארתי לעצמי חיים במקום אחר, והגשתי בקשת יציאה לי, לפליקס ולמשפחת בני, שכבר היה נשוי. נישואיו התקיימו לראשונה, לאחר הפסקה ארוכה, כדת משה וישראל, בבית הכנסת במרינה רושה. אל החתונה הגיעו במיוחד שליחי הרבי מלובביץ'. במשך שלושת החודשים שהעברתי בישראל זכיתי להשתתף בתערוכת "ציורים משם", שהתקיימה בבית האמנים. את התערוכה פתח טדי קולק, ראש עיריית ירושלים. הוא לחץ את ידי, והבטיח לבוא לתערוכתי האישית. התערוכה התקיימה בגלריה מאוד יפה, ברחוב המלך דוד, אבל טדי היה מאוד עסוק, ולא הגיע. היה קהל רב, שהרי הייתי מהאומנים הראשונים שהגיעו באופן חופשי מ"שם". זה היה בשנת 1989. לנסוע חזרה מאוד לא רציתי, אולם היה צורך להוציא את כל המשפחה. במוסקבה נעלם הצבע מעיני, וכמעט עד שנסענו לא ראיתי צבעים הכל נראה בגווני שחור-אפור. רבים הגיעו לשמוע על חוויותיי מארץ הקודש, ולהציג שאלות. 

 

 

אני, יחד עם פליקס וחיים ומשפחתו (עד לזמן הנסיעה כבר היו לו שני בנים: בנימין ושלום), התחלנו להתכונן לעלייה ארצה. העזיבה הייתה מאוד קשה. מכשולים נערמו על כל שעל. קשה במיוחד היה להוציא את הציורים ולקנות כרטיסים למטוס, מאחר והערבים הפחידו את כל חברות התעופה המובילות ארצה. ההכנות נמשכו שנה, ובחול המועד פסח שנת 1990, יצאנו מן המטוס אל אדמת הקודש. משך שנה גרנו בירושלים, בשכונת רמות, ולמדנו באולפן. מאוחר יותר עברנו אל היישוב דולב, בו אנו גרים עד היום. 

 

תרגם בנימין פילצר

http://bh.cet.ac.il/privatesstories.aspx

http://www.artispo.com/artist.asp?aid=6142