מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחודש מרץ 1942, בקזחסטן (חלק מברית המועצות לשעבר), בנם של מאיר לבית קליינר ובלה לבית שולמן.

סיפור הרקע של הוריי טרם לידתי 

אבי נולד בעיירה בשם קרסנברוד שבפולין והיה בחור ישיבה בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939. הישיבה היתה בעיר מרוחקת מבית הוריו. בזמן פרוץ המלחמה, קיבל מכתב מאביו, סבי – אהרון, שיברח מפולין כי הנאצים רוצחים את היהודים. בעקבות מכתב זה, ברח לאוקראינה.

אמי נולדה בעיירה בשם בילגוריי שבפולין. כשפרצו הגרמנים לעיירה, הרשו ליהודים לעבור לצד הסובייטי של פולין, שחולקה לשניים. אמי, יחד עם אחיה, פייבל, ברחו גם הם לאוקראינה. לאחר שהות של חודשיים באוקראינה, הצטרף אליהם סבא צבי שהנאצים חיפשו אותו והוא התחבא ביערות עד שהצליח לברוח. יתר משפחת אמי נספו בשואה על ידי המרצחים הנאצים.

מאוקראינה נשלחו אמי, דודי וסבי לצפון רוסיה לעבוד בכריתת יערות. על הרכבת בה נסעו מאוקראינה, נסע גם אבי וישב עימם באותו הקרון. סבי צבי פנה לאמי ואמר לה כך: "גשי לבחור שיושב שם בקצה ותזמיני אותו אלינו כי הוא בודד ולדעתי אין לא מה לאכול". וכך התחיל סיפור האהבה של הוריי.

הוריי נישאו בשנת 1940 ביערות ולוגדה, בצפון רוסיה.

בסוף שנת 1941 נשלחו הוריי מיערות ולוגדה לחצי האי קרים, שם אמי כבר הייתה בהריון איתי, בתחילת 1942. עם כניסת הנאצים לאוקראינה, ברחו הוריי על מעבורת דרך הים השחור. על המעבורת הייתה גברת שבעלה נפטר בזמן הבריחה מהנאצים. אותה גברת פנתה לאמי וביקשה ממנה שבמידה ויולד לה בן שתקרא לו על שם בעלה (שמואל). דרך הקווקז הגיעו הוריי לעיירה בשם מיכאללבקה שבקזחסטן, שם נולדתי וניתן לי השם שמואל, כבקשת הגברת.

מסע ילדות

היינו בקזחסטן עד סיום מלחמת העולם השנייה. הייתה זו תקופת חיים קשה מאוד. אבא, שלאחר לידתי גויס לצבא האדום (צבא ברית המועצות), וכך נשארנו, אמי ואני ללא יכולת לשרוד. השלטון הקציב לנו מעט מזון שאי אפשר היה להתקיים ממנו.

אמי, שהייתה מאוד נמרצת ובעלת כוח רצון עז לשרוד,  יצאה לכפרים השכנים, בסביבת מגורינו, והחלה לסחור בסחר חליפין (בבריחתה מבית הוריה בפולין קיבלה מאמה מספר פריטים כגון: מגבות, שמיכות, סדינים ומפת שולחן ומזוודה גדולה ממתכת). כשיצאה לכפרים, סחבה אותי על גבה והייתה מחליפה את הפריטים שהביאה עימה בשקי חיטה ושעורה ומעט סוכר. ממצרכים אלו בישלה לנו. בנוסף, מאחר שלא היה לנו מספיק מזון בשנים הראשונות ינקתי חלב אם עד סוף המלחמה.

לא הייתה לנו מקלחת מסודרת ואמי נהגה לרחוץ אותי בתוך המזוודה שהייתה מפח. כדי שהמים לא ידלפו מחוץ למזוודה, נהגה להשכיב אותי בתוכה ורק לאחר מכן מלאה אותה במים. בתקופה זו חיינו בחושה (בור באדמה) וגרנו סמוך לרפת.

כשהגעתי לגיל שנתיים, חזר אבא מהמלחמה ועבד עד סיומה בהנחת פסי רכבת (עבודה מאוד מפרכת). כך חיינו עד שהסתיימה המלחמה.

בסוף שנת 1945, סטלין, שהיה הרודן של ברית מועצות, שחרר את היהודים לחזור לארץ הולדתם וכך שבנו לפולין כדי לחפש את המשפחות שלנו שנשארו מאחור (עד השחרור לא ידעו, הוריי, שמשפחותיהם נספו בשואה). ממשפחת אבי לא שרד אף אחד (הוריו, אחיו ואחיינו) ומצד אמי, אח אחד ששרד את ממחנות הריכוז וההשמדה ושמו בנימין. סבתי מצד אמי, שלושת אחיה, אחותה  וילדיה נספו.

בהיותי בן 4, נולדה אחותי הצעירה, אסתר. לאחר כחודשיים של שהות בפולין, העבירו אותנו לגרמניה, למחנות העקורים וניצולי השואה. המחנה הראשון שהיינו בו נקרא קם. שהינו שם באוהלים ובוקר אחד שמענו ברמקול שמחפשים את משפחת שולמן (שם משפחתה של אמי לפני נישואיה). אמי משכה אותי במין טירוף ורצה לכיוון מרכז המחנה, שם פגשה את אחיה הצעיר, בנימין, ששרד את כל התופת והמחנות. עד אותו הרגע, חשבה שהוא נספה במלחמה.

תמונות ילדות

לאחר תקופה קצרה, עברנו למחנה אחר בשם ציגינהיים שבגרמניה. מאחר ולא ניתן היה לעבור ברית מילה בברית המועצות, מלו אותי בגיל 5. עד גיל 6 לא הייתי במסגרת מסודרת, אך החל מגיל זה, התארגן המחנה והקים בתי ספר חילוניים, חדר ולימודי קודש. לפני הצהריים למדתי בבית הספר החילוני ואחר הצהריים למדתי בחדר לימודי חומש. המחנה היה מגודר ומדי פעם היו מגיעים ילדים ומקללים אותנו וזורקים עלינו אבנים. כך עברו עלינו שנתיים במחנה קאסל.

בסוף שנת 1948, התארגנה המשפחה לעלייה לארץ. עברנו למחנה במרסיי שבצרפת ומשם עלינו באונייה בשם "עצמאות". שם גם פגשתי אנשים מיהדות צפון אפריקה לראשונה. ישנו על דרגשים, בצפיפות גבוהה מאוד, וכך הפלגנו בים במשך שבוע. שיחקנו עם הילדים שהגיעו מצפון אפריקה ולמרות שלא היתה לנו שפה משותפת, מצאנו דרך לתקשר והתרוצצנו בסיפון.

הגענו בלילה לנמל חיפה ומרחוק ראינו את האורות של הכרמל. מאוד התרגשנו והוריי בכו מרוב שמחה. בחצות ירדנו מהאונייה. מזג האוויר היה סוער, היו גשמים ורוחות. העמיסו אותנו על משאית וכך הובלנו למעברת פרדס חנה.

אישור עלייה ותעודת עולה

במעברה עברנו חוויה טראומטית. קיבלנו אוהל עם שתי מיטות וציוד לשינה והושכבנו לישון. תוך זמן קצר, האוהל עף ונותרנו על המיטות חשופים לרוח ולגשם (זו היית קבלת הפנים של ארץ ישראל אלינו). התגוררנו במעברה תשעה חודשים ולקראת סוף שנת 1949 עברנו לשכונת גבעת אולגה.

אני זוכר שבתחילת שנת 1950 ירד שלג וזו היית חוויה לכולם. שיחקנו בשלג, בנינו בובות משלג, זרקנו כדורי שלג אחד על השני והיה כיף גדול. כיף נוסף בשבילי, כילד, היה ללמוד בשדה. ישבנו על בלוקים וכך למדנו בתקופת האביב והקיץ (בית הספר היה בבנייה). עברתי את ילדותי בגבעת אולגה בחוויות עצומות של תנועות נוער משחקי קבוצה (חמור ארוך, שוטרים וגנבים, הקפות וטרזן), וכמו כן בילינו ימים שלמים בחופשות הקיץ ביער בחדרה ובים.

פחות נפגשנו עם הצברים, ילידי הארץ, כך שלא הבחנו בהבדלים בינינו, כגון הלבוש והשפה. עת סיימתי את בבית הספר העממי, עברתי ללמוד בפנימייה בעכו, בית הספר לקציני ים, כאן, לראשונה, נחשפתי לילדי הארץ ובחרתי להתערות עימם, כך שלא חשתי בשום הבדל, ביני לבינם. מכאן ואילך, הייתי לבן הארץ וחשתי שתם המסע הארוך מהגלות לחירות.

קישור לשירה של פניה ברגשטיין: ניגונים

" שתלתם ניגונים בי, אבי ואמי

ניגונים, מזמורים שכוחים.

גרעינים, גרעינים נשאם לבבי,

עתה הם עולים וצומחים.

עתה הם שולחים פאורות בדמי

שורשיהם בעורקי שלובים.

ניגוניך אבי ושירייך אמי,

בדופקי נעורים ושבים… "

הזוית האישית

קישור לשיר ביוטיוב בשפת היידיש: קינדער יארן -שנות ילדות