מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב בשנת 1940 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. היישוב היהודי בישראל ובתל אביב כמעט שלא חש על בשרו את המלחמה עצמה אבל אבי ז"ל היה מגויס להגנה במקביל לחיי היום יום הרגילים, ודודי עקיבא אלכסנדרוביץ' גם גויס אך הוא לצבא הבריטי ושרת מעבר לקווים, בבגדד. אחד מתפקידיו אז היה לדאוג ליהודים שגרו בבגדד וזאת עשה

בחסות הסוכנות היהודית. ילדותי בחולות תל אביב של אז הייתה מאושרת. למדתי בבית ספר "לדוגמא" ואחר כך ב"תיכון חדש" והייתי חברה ב"תנועה המאוחדת" שהייתה מקבילה בערך לתנועת הצופים של היום. בתום הלימודים בחרתי ללמוד בבית ספר לאחיות שהיה סמוך לבית חולים בלינסון שם קיבלתי תואר של אחות מוסמכת וכל ימיי עסקתי במקצוע.

לאחר נישואי לחיים, הסבא של נעמי, בחרנו לגור באילת ולעבוד שם ולהקים את משפחתנו שם. היה בזה סוג של חלוציות שאהבנו אותה. אילת אז הייתה קטנה ורחוקה ואנשים בה מעט אך די כדי שחיי החברה יהיו עשירים ומגוונים. האוכלוסייה אז הייתה בחצייה ילידי הארץ ובחצייה עולים ממרוקו וזה היה מעניין. אני עבדתי כאחות בריאות הציבור שנקרא "טיפת חלב". וראיתי ברכה רבה בעמלי. האימהות, שהיו קהל היעד שלי צמאו לקבל הדרכה ממני בעיקר בגלל שהאימהות שלהן, היו רחוקות.

בו זמנית ילדתי וגידלתי את שלושת ילדי, שהצעיר בניהם, איתן, הוא אבא של נעמי. חיים בעלי עבד כמהנדס במכרות הנחושת בתמנע, שהייתה סמוכה לאילת. חלק ניכר מתושבי אילת עבדו שם. חיי המשפחה באילת היו כמעט גן עדן עלי אדמות, השלווה, השקט, הים והנוף היו רקע לחיי משפחה נעימים.

במסגרת עבודתי באילת היה לי תפקיד נוסף ומעניין לא פחות: להביא רפואה לסיני. באותה תקופה חצי האי סיני היה תחת שלטון ישראלי ולממשלת ישראל הייתה מחויבות לדאוג לבריאות הבדואים. תפקידי היה לנסוע עם רופא ולהקים מרפאה ניידת. נסענו, הרופא ואני, במכונית 4×4 מצוידים בתרופות וחומרי חבישה, בשולחן וכיסאות. בכל פעם הגענו לנקודה אחרת סמוכה ליישובים כמו נואיבה ודהב (אז קראו להם נביעות ודי-זהב). עצרנו את הרכב, הוצאנו שמשיה ענקית ומתחתיה פרסנו את "מרפאתנו" ובינתיים הבדואים ובעיקר הבדואיות עם ילדיהן, התקבצו סביבנו, התיישבו במעגל ואיש איש בתורו התייצב ושטח את בעייתו. אנחנו ניסינו לספק להם את התרופות הדרושות, וכשהתגלתה בעיה חמורה הדורשת אשפוז, הפננו אותם לבית החולים באילת.

התקופה האילתית המעניינת והמרגשת חלפה, והחלטנו לחזור לתל אביב, העיר בה נולדנו. בתל אביב עבדתי כאחות במחלקה האונקולוגית באיכילוב. עבודה קשה, פיזית ונפשית, אך לדעתי הייתה חשובה מאוד. הקדשתי את כל כולי לעבודה. המטופלים זכו לטיפול הטוב ביותר האפשרי ולי היה סיפוק רב.

היום ממרום שנותיי, אני מרשה לעצמי לנוח על זרי הדפנה שאספתי, כמו מכתבי תודה רבים מספור ותעודה של "עובד מצטיין".והיום יש לי זמן ורצון עז ללוות את נכדיי הנפלאים, לעזור, ככל הנדרש, לגדל אותם וליהנות מהם, וגם להשתתף בחוויה המרתקת של "הקשר הרב דורי" .