מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1935 י"ז באדר ב' התרצ"ה בתל אביב. זו הייתה תקופה של טרום הקמת המדינה. האנגלים שלטו פה והיישוב היהודי באמצעות המחתרות ויישוב הארץ לחמו כדי לסלק אותם מהארץ. הורי, שושנה וישראל ציונים נלהבים עלו לישראל בעלייה הרביעית הם יצאו מהעיר שרעב בתימן בגיל 15 עם אחי הבכור חיים. הם התחילו את מסעם בהליכה רגלית עד לעיר עדן. בעדן הם פגשו אדם יהודי, נחום בנין,  שחילק כספים לכל מי שביקש לעלות לארץ ישראל. עם הכסף שקיבלו שילמו את דמי ההפלגה לעיר יפו בארץ ישראל. הורי בנו את ביתם בתל אביב ובבית זה אני מתגורר עד היום.

בארץ נולדה לי אחות נוספת, את שני אחיי לא זכיתי להכיר הם נפטרו לפני שנולדתי. אחרי שנולדתי, הורי שאיבדו שני ילדים וחששו מגורל דומה גם לי החליטו "למכור" אותי לדודה של אבא שלי, לאה, ששילמה להם כסף בעבורי, וכך לגאול אותי מגזירה דומה לאחיי ולהציל אותי ממוות. נקראתי יוסף על שם אביה של דודה לאה. אחרי נולדו להורי שלוש בנות ובן כולם נולדו בריאים ושלמים.

נכדתי קמה קרויה (השם השני) על שם דודה לאה לבקשתי.

בגיל שנתיים נמסרתי למשפחה אומנת ברמתיים, שלאחר מספר שנים הוסב למוסד שנקרא "משק מילר מוסד לילדים", כי הורי היו חולים ולא יכלו לטפל בי. שהיתי שם עד גיל 15. במהלך שהותי בבית האומנה כמעט ולא ראיתי את משפחתי הורי מיעטו להגיע כי לא היה להם את הכסף למימון הנסיעות, ואותי הביאו הביתה רק לביקורים מעטים. בבית האומנה אירחו אותי זוג עולים מגרמניה, היו להם שני ילדים, הם היו אנשים  טובים שטיפלו בילדים במסירות רבה. בהתחלה הייתי רק אני ועם הזמן הצטרפו עוד ועוד ילדים.

סדר היום שלנו בבית האומנה היה מאוד מסודר קפדני וקשה

מנהל האומנה, זיסקין מילר, היה מעיר אותי בשעה שש בבוקר. התחלתי את היום בצחצוח שיניים התלבשתי ונגשתי לאכול ארוחת בוקר. כשסיימתי לאכול, ביצעתי תורנויות שונות כגון: הדחת כלים, פתיחת הלולים, שטיפת רצפות, האכלת עיזים ועוד… אחרי ביצוע המטלות הלכתי לבית הספר ללמוד. אהבתי ללמוד את המקצועות: היסטוריה של עם ישראל, תנ"ך וידיעת הארץ כי בשיעורים האלו לימדו את החומר באמצעות סיפורים. ופחות אהבתי ללמוד  את המקצועות: גמרא וספורט (מצחיק שהיום נכדתי היא ספורטאית מצטיינת).

בבית הספר התנהגנו בכבוד כלפי המורים ולמען האמת גם חששנו מהם, הייתה משמעת קדפנית מאוד. מי שלא הקשיב לדברי המורה נענש ונשלח לעמוד בפינה עם הפנים לקיר. אני זוכר את הרב חיים, גבוהה היה לו זקן ארוך ולבן, הוא לימד אותנו גמרה ותמיד הניח את ידו הימנית בתוך הג'קט על לוח ליבו. כשאחד התלמידים הפריע או דיבר באמצע שיעור הרב היה קורא לו לסטנד שלו ומבקש ממנו להניח את כף ידו על הסטנד והיה מכה בו מספר פעמים בסרגל אבל בעדינות רבה. לרב חיים היתה בת ששירתה בצבא הבריטי היא הגיעה פעם לבקר אותו כשהיא נוהגת במשאית ואנחנו כילדים מאוד התפעלנו מזה. אני גם זוכר מורה בשם יצחק זייבסקי (לא היו לו ילדים) שהיה מורה למספר מקצועות כל הילדים מאוד אהבו אותו הוא היה חברותי וקשוב אלינו.

כשחזרתי מבית הספר אכלתי ארוחת צהריים בחדר האוכל. מנהלת המוסד, הנרייטה מילר, בישלה ואפתה כאשר את כל העבודה שקשורה בחדר האוכל אנחנו הילדים עשינו:  קילוף הירקות, שטיפת הירקות, הגשת האוכל, שטיפת כלים, נקיון השולחנות ושטיפת הרצפות ועוד. המאכל האהוב עלי היה עוגת שבת אותה אפתה מנהלת המוסד שהייתה אופה מעולה!

אחר הצהריים, לאחר שהכנתי את שעורי הבית, הלכתי לעבוד בשדה היינו חורשים, זורעים, חולבים, מנקים ומאכילים את בעלי החיים במשק ועוד. בסיום העבודה אכלתי ארוחת ערב, הלכתי לישון.

בבית האומנה היו לי חברים רבים: חבקוק, משה, שמעון .ד., שמעון .ו., אליהו, ציונה, עטרה, שושנה, רחל, שמואל ודני. שיחקנו יחד במחבואים, תופסת, קלאס, חמש אבנים, קפיצה בחבל, גולות וקלפים. לפעמים היינו מבקשים רשות והיינו צאנו לטיולים בישובי הסביבה: רמה"ש, מגדיאל, הדר, רמת הדר וכפר מלל.

כשהייתי בן 15 חזרתי לבית הורי, יחסיי עם הורי היו מצויינים לא היה בי כעס עליהם אלא הבנה את מצבם הבריאותי והכלכלי. יחסנו היו כאילו לא נפרדנו מעולם היו חמים וטובים הם אהבו אותי מאוד אני אהבתי אותם בכל ליבי.

לימים הכרתי את מי שתהיה אשתי נעה לוי יש לנו 4 ילדים 15 נכדים נינה ושניים בדרך.

הזוית האישית

סבא יוסף משולם: נכדתי קמה קרויה (השם השני) על שם דודה לאה לבקשתי.