מאגר סיפורי מורשת

"לאבא של אמא שלי קוראים יצחק. הוא בן 78 ויש לו אחות אחת בלבד בשם פוגה. סבא שלי הוא חביב במיוחד. הוא דואג לנו המון, הוא מסיע אותנו כל בוקר לבית הספר ובדרך אנחנו משוחחים יחד. לסבא יצחק הייתה ילדות נוראה בצל השואה האיומה. הוא נולד בעיר צ'רנוביץ' שברומניה בשנת 1937.

לאביו ר' יעקב רוזנבלט ולאימו אסתר היו אדמות חקלאיות, לול תרנגולות ורפת.חייהם היו בשיא פריחתם כשהחלה מלחמת העולם השניה. כשראו הרוסים שהגרמנים מתכוונים לקחת את היהודים לעבודה, מיהרו להגלות את כל יהודי העיירה לאוקראינה לעבודות כפיה. גם הוריו ואחותו היו בין הנשלחים. יצחק הקטן היה אז רק בן 3.

סבא יצחק נשאר לגור בקולחוז בבית הדודה הזקנה שגם היא לא יכלה לעבוד.

לעומת זאת אימו ואחותו בת ה-8 נשלחו לעבוד בלולים וברפתות. איך קבלה בת ה-8 עבודה? כשעמדו כולם בסלקציה כדי להיבחר לעבודה, הבינו שכדאי שגם היא תעבוד ותוכל לקבל אוכל. אמה ניפחה את שערותיה, העמידה אותה על כפות רגליה והחזיקה אותה במותניה כדי שלא תיפול. פוגה הייתה גם כך ילדה מלאה  ורחבה כך יצא שנראתה לפחות בת 12 וקבלה עבודה.

אביו, ר' יעקב נשלח הרחק כדי לבנות גשר ענק. בהיותו חזק בגופו ובחסדי ה', החזיק מעמד ושרד את העבודה הקשה. חפירות בגשם ובשלג, סחיבת ברזלים ענקיים וקורות עץ. מסביבו מתו אנשים יום יום מתשישות וממחלות ותחתם הגיעו חדשים, לפחות 10000 איש נהרגו בבניית הגשר שבנו. כשסוף סוף השתחררו משם בסוף המלחמה, היו צריכים ר' יעקב ואחיין שהיה איתו לחזור בכוחות עצמם לביתם בקולחוז בשלג הכבד. האחיין הצעיר עצר בכל בית, ביקש משהו לאכול ולשתות ור' יעקב רצה למהר כמה שיותר, לכן אכל רק שלג כדי להרגיע את הצמא ופה ושם מצא ירקות. כשהגיע הביתה שלח מהמשפחה שילכו לחפש את האחיין כי מצבו לא טוב והלכו מרחק של שבועיים עד שמצאו אותו בדרך.

התנאים בקולחוז היו נוראים שאי אפשר לתאר. הילדים למדו לשחד את הסובבים מחוסר ברירה ולעזור למבוגרים באיסוף אוכל.

יום אחד, התחילו מטוסים גרמניים להפציץ מקום שהיה סמוך לבתים, הילדים שמו לב שמפציצים את אותו המקום שוב ושוב בכל יום כמה פעמים. כידוע היו הגרמנים יימח שמם דייקנים מאוד, הילדים למדו את הזמן המדויק שלוקח למטוסים לעבור מעל הבתים ולהתחיל להפציץ, הם התחילו לרוץ יחד איתם. עד שהילדים הגיעו למקום, הגרמנים כבר הפציצו אותו ונשאר להם רק לאסוף כמה שיותר ירקות שעפו בהפצצה ולרוץ חזרה הביתה לפני שהמטוסים יחזרו להפציץ שוב. כדי להקל על הסחיבה והאיסוף, היו הילדים קושרים בחבלים את החלק התחתון של המכנסיים וממלאים מהחגורה את כל אורך הרגליים עם ירקות.

היהודים והגויים סבלו שם 'יחד' ממחלות, רעב  וקור. קרה פעם שקפאה לסבא יצחק הרגל והתפתחה שם מוגלה עד שהיה ממש חשש שיקטעו לו את הרגל.

השכנה הגויה יצאה לגינה שלה והביאה שורש של חזרת, גירדה אותו והניחה על המוגלה. לסבא זה שרף כל כך  אבל הוא ב"ה התגבר, הרגל ניצלה, ולא נותר זכר.

הפשפשים מילאו כל פינה, היו חייבים לשפשף את הקירות בקרשים גדולים כדי שימותו, אם לא, הם היו משתלטים על האנשים, כמובן שגם הילדים השתתפו בעבודה. הרבה חוויות קשות היו בקולחוז, ב"ה שרדו אותם בגוף שלם וממש בניסי ניסים.

כשהיה סבא בן -7 לערך, נגמרה המלחמה. הם חזרו לבית שהיה שלהם בצ'רנוביץ', אך הוא נותר מיותם והרוס, ללא חלונות ודלתות. אביו תיקן הכול ושיפץ גם את בית הכנסת של העיירה שכולו נבזז, חלונות ודלתות נשברו, אך לפלא היה שתמונות שמן גדולות שהיו תלויות על הקירות, נשארו בשלמותן, בהן קבר רחל וכדומה.

אט-אט חזרו לחיים ולחופש: אבא, אימא, אח ואחות. אביו של סבא, ר' יעקב, רצה לעלות עם משפחתו לארץ ישראל אך לא קיבל אישור. הייתה בעיה עם משפחות שיש להן הרבה נכסים, רצו שהם יישארו והמדינה תרוויח, וכך לא יכלו למכור את כל נכסיהם. לאחר תקופה שסבא היה כבר בן 10 קיבלו את האישור המיוחל אך אליה וקוץ בה, אחותו בת ה-20 לא קבלה אישור… כנראה כך חשבו שכל המשפחה תישאר, רבי יעקב נתן הרבה שוחד בעיר הבירה כדי שיוכלו להוציא אותה וכך עזבו את ביתם ואדמותיהם ונותרו ללא פרוטה.

בהגיעם לעיר הגבול בודניץ',גילו שאי-אפשר לחצות את הגבול. הוי אומר לחפש עבודה ולהתמקם בינתיים עד ליציאה שאי-אפשר לדעת מתי היא תגיע…

אמו ואחותו של סבא יצחק, מצאו עבודה מצוינת במאפיה, ובכל יום קיבלו ככר גדולה של 9 ק"ג כמשכורת! בבית חתכו את הכיכר למשולשים ומכרו ברחוב. אביו מצא עבודה בקצביה וקיבל קישקע בכמות גדולה, אמו הייתה מנקה את הקישקע וסבא יצחק ואחותו עומדים ברחוב ומוכרים קישקע לפי מטר.(בשנת 92 הגיע עולה חדש למרכז קליטה באשקלון שבו התנדבו סבא יצחק וסבתא אסתר, וסיפר שהוא זוכר שבבודניץ' היו אח ואחות שמכרו קישקע לפי מטר, והופתע לגלות שאותו הילד הוא האיש שבא לעזור לו להיקלט בארץ קישקע לפי מטר…)כך היו חיים ומשתכרים עד שיכלו לעלות לארץ ישראל.

בגיל 8 נכנס סבא ללמוד את כל מה שהחסיר מגיל 3. כשהגיעו לארץ ישראל נכנס בגיל 10 לכפר חב"ד עם עוד הרבה עולים שבאו מהשואה. הקושי היה עצום, לשבת וללמוד כאילו לא היה דבר, אף אחד לא הבין את אותם ילדים שבאו מ"שם".לאחר מכן ב"ה זכה סבי ללמוד בישיבה בחדרה למרות הקושי. הוריו התגוררו באשקלון.

כשבגר, בגיל 16, פתח עסק לחומרי הדברה וחומרי בניין שבתחילה ניהל אביו, ששימשו את החקלאים באזור אשקלון.

הוא נישא לסבתי אסתר ונולדו להם 3 בנות, הצעירה שבהן היא אמי קרן תחי'. הם זכו לראות נכדים ונכדות שייראו מהם הרבה נחת לאורך ימים טובים. לפני כחצי שנה זכו לחבוק נין ב"ה.

משוב סבא: עד לפני שנתיים לא סיפרתי הרבה על ילדותי, על הקושי והסבל שהיו מנת חלקנו אז. בעקבות התוכנית זכו  נכדותיי לראשונה להכיר אותי ואת סיפור חיי טוב יותר, ללמוד מהניסיון שלי ולראות את הדברים שהן חוות היום באופן שונה. חשוב לי שכל עם ישראל יוכל גם הוא להחשף לכך ולהפנים את המסרים לחיים כיום.

משוב מרים: למדתי הרבה על חייו של סבא , מצד אחד החיים היו פשוטים ויפים, אך מצד שני בתנאים קשים לעומת היום. הקשר שלי עם סבא התחזק יותר בעקבות התוכנית, אנו משוחחים יותר ואני נהנית ומגלה עולם חדש.

 קולחוז

"כינוי למשק שיתופי בברית המועצות. כחלק מתוכנית החומש של סטאלין כפו שלטונות ברית המועצות על האיכרים, בתקופה המכונה "קולקטיביזציה", להתאחד בחוות חקלאיות שיתופיות, בהם הרווחים מתחלקים בין חברי הקולחוז. באופן כללי הקולחוזים נחלו כישלון חרוץ וההשתתפות בהם הייתה שנואה על האיכרים. בניגוד לסובחוז, שהיה משק חקלאי בבעלות המדינה, חברי הקולחוז לא קיבלו משכורת קבועה אלא התחלקו ברווחיו ובתוצרתו". ויקיפדיה

תשע"ו, 2016