מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

קורותיו של חזון שהתגשם – הסיפור האישי של סבתא ליאורה

סבתא ליאורה עם ניר ומאיה
סבתא ליאורה בילדותה
סמן היסטורי - חזון שהתגשם

נולדתי בחיפה ב- 3.4.47, בבית חולים " עזרא" במהלך הלידה נפלה פצצה בקרבת בית החולים, אות סמלי למאורעות המאבק היהודי-ערבי שייחוו בני דורי במהלך השנים. 
שנות ילדותי הראשונות עברו עלי ברחוב עקיבא 41, אחד הבתים הוותיקים והמפורסמים בשכונת "הדר הכרמל", בגין מעלית עם דלתות ברזל במבנה של סורג במרכזו. סבי צבי שפירא וסבתי תמרה גרו בבית השכן, שמספרו 43 והיו דמויות מאד משמעותיות בחיי. 
 
למדתי ב"בית הספר הריאלי" בחיפה, שלוש שנים בסניף כיתות היסוד ברחוב שמריהו לוין, המשך היסודי וחטיבת הביניים בשכונת "אחוזה" בחיפה וכיתות התיכון במגמה שהייתה קרויה "ספרותית א" ב"בית בירם".  נבחנו במה שמכונה היום 5 יחידות, הן בצרפתית והן באנגלית. 
אמי לביאה בוגרת בית הספר, בתי ריקי – אמו של ניר, אף היא בוגרת ה"ריאלי" ונכדיי החיפאים: עומר, איתי ומאיה למדו בו עד המעבר לרעננה. אכן, המסגרת החדירה בנו "גאוות יחידה" והכינוי "משפחת הריאלי" אינו בכדי. בית הספר החדיר בדורות של בוגרים, את אהבת הארץ וערכים מהותיים ונפלאים. עמם נמנים: מסורת ומורשת.
מדי בוקר, טרום תחילת הלימודים, היינו עומדים בכיתה ושרים יחד "אדון עולם". ללימודי התנ"ך, תורה שבע"פ, אגדה וחז"ל הוקדשו שעות רבות וחגי ישראל נלמדו ונחוגו בהרחבה. ב"שעות המחנך" ספגנו פרק מרשים וערכי, אודות כבוד לדת ולזולת (מימרתו הגדולה של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך" היוותה מודל שדובר בו רבות). ספגנו חלוציות, תקומה ובניין הארץ.
תיזכר לטובה קופת "הקרן הקיימת לישראל", לה תרמנו מדי שעת מחנך, ביום שישי, חלק מדמי הכיס השבועיים שקיבלנו מההורים. ספגנו מסר מרשים ומפואר אודות אומץ, גבורה והמושג של "מעטים מול רבים". פרק מורחב הוקדש מדי חודש אייר ליוסף טרומפלדור ולמימרתו: "טוב למות בעד ארצנו". וכן לנחישות, הישרדות, קביעת מטרות, טיבן של אסטרטגיה וטקטיקה, שאיפה גבוה, פטריוטיות ו"המומנטום" של "לא להתייאש ולא לוותר". וחשיבות ה "דרך" להשגת המטרות.
 
המסרים המופלאים האלה כשהם שלובים בערכיות ובתכנים שקיבלנו בתנועת הצופים, יוצרים שלם "ארצישראלי" קסום. החיים ב"הדר הכרמל" עד גיל 10 הינם זיכרון טוב וחיובי. אני יכולה לשרטט בבהירות את משחקי ה"קלאס", ה"תופסת" וה"מחבואים" על המדרכה בקדמת הבית. "מי שעומד מאחוריי מלפניי ומצדדיי הוא העומד" !!!
משחקי הקופסא היו בעיקר "מונופול", "סבלנות", "דמקה" ו"רביעיות בקלפים", "איקס ריבוע עיגול", "ארץ עיר" היו אף הם חלק מהמשחקים השקטים.
 
בחלקם האחורי של הבתים 39, 41 ו – 43 הייתה חצר עגולה נפלאה. שם היינו מקיימים "פיקניקים" ומדי פעם יוצאים לטיולים במעלה ההר. היינו אז ממש ילדות קטנות וסבתא של קרנינה הייתה "המבוגר המלווה". שיחקנו עם בובות. לכשנשברה בובה, היינו הולכות ל"בית החולים לבובות", מאשפזות את הבובה לימים אחדים, להבראה ותיקון וחוזרות להחזירה בריאה הביתה. כולנו נקשרנו במיוחד לבובה תינוקת, בוכה ומדברת, פלא של ממש! שסבא צבי הביא לי מנסיעתו לניו-יורק בשליחות "המגבית היהודית". 
 
האוספים שלנו היו:
  • "תמונות חלקות" שהיינו מקבלות במתנה, אחת ל …. תמונות של זרי פרחים, מלאכים, גמדים כולן צבעוניות ויקרות ללבנו מאד. הנחנו אותן באלבום מיוחד בעל כריכה בצבע תכלת ולא חדלנו לדפדף בו ולהתבונן בהן. היינו בוחרות את התמונות בחנות ברחוב גאולה, שהייתה ממוקמת מול סניף "קופת חולים". הכיף ב"להיות חולה" וללכת עם אימא לרופא (ד"ר אופליגר) היה בחציית הכביש אל חנות הסדקית, שבה נמכרו התמונות והבחירה של התמונות שאימא תקנה לי באותו בוקר. ליד החנות עמד רוכל אהוב, עם עגלת עץ סדוקה, ישנה ובלוייה. הוא מכר בייגלעך חמים, עגולים ועליהם גרגרי מלח גס. אכן טעם גן עדן. איזה בוקר של כיף!!!!!!!!! 
  • עטיפות עיגולי שוקולד יחידים, מ"בונבוניירות". בצבעים : זהב, כסף, אדום, ורוד וכחול. היינו מחליקים על גבי העטיפה הקטנה המקומטת, עם החלק העליון של הציפורניים שלנו. וכך "מגהצים" אותה ומגדילים את שטחה. העטיפות הונחו בין דפי ספרים וכאן עשינו "ה ח ל פ -ו -ת" רבות. 
  • "ספר זיכרונות", צבעו אדום דהוי. בחלקו העליון מנעול עם מפתח קטן. הספר היה עובר מחברה לחברה וכול אחת הייתה כותבת לי זיכרון אישי. היו נוסחים  מקוריים והיו כאלה ששכפלו את עצמם. למשל: "את יפה כמו שושנה אבל השושנה ליום אחד ואת לתמיד". בחלקו השמאלי של כול דף היינו יוצרים קיפול משולש קטן וכותבים: "סוד כמוס לפרה ולסוס". לימים, לא אחת תהיתי, באשר למהותו של הסוד הנגלה ביותר, שלא ויתרנו על שימורו בתחתית דף הזיכרון…
כשעלינו להתגורר ב"כרמל", נוספו עוד משחקים:
  • פיצוח צנוברים – היינו מפילים בעזרת מקל אצטרובלים מעצי האורן בשכונה. מוציאים את הצנוברים ומכים עליהם עם אבן, אחד אחד ובידיים שחורות, כאילו מפויחות, מן הצבע של הקליפה, זוללים בהנאה מרובה את גרעיני הליבה שצבעם שמנת.
  • איסוף "גוגואים" – היינו מפצחים את גרעיני המישמש, אוכלים את חלקם ואת חלקם אוספים.
  • "חמש אבנים" ושזירת צמה ארוכה מחוטי ניילון צבעוניים, שתשמש כמחזיק מפתחות, התווספו לפעילות שלנו מאוחר יותר. 
 
כך התבטאנו
גזוזטרה –  מרפסת     |     מרבד –  שטיח     |     גזוז  – משקה מתוק תוסס   |   קקאו   –  שוקו   |
פיילה –  גיגית כביסה  |   ואזה –  אגרטל   |   טורט – עוגה גבוהה משובחת ומקושטת  |
טוש/דוש –  מקלחת   |   פאלש – ילד דו פרצופי   |   קאפוט/הלך קאפוט –  נשבר   |   שוויצר – שחצן
שלומפר – ילד הלבוש ברישול   |   סמארק – נזלת באף   |   שפיץ – קצה מחודד
פרסר  – ילד זללן   |   פולובר –   אפודה/סוודר   |   פרוזדור –   מסדרון   |   אגס –  נורת חשמל  
פודינג  – מעדן קינוח מבושל, שהוכן בבית     |   בטלדרס – סווטשר חם/מעיל  
ועוד עשרות רבות של מינוחים ….
 
אודות הטכס בצופים
כשמלאו לי עשר, בכיתה ה' הצטרפתי יחד עם רוב הבנים והבנות בשכבה לתנועת "הצופים".הושבענו בשבועת "היה נכון" וקיבלנו עניבות צהובות בטכס אש. עבור אבי אברשה, לבית קרייזמן, הייתה זו סגירת מעגל מרגשת.
בצופים

בצופים
 
אברשה עלה לישראל בשני שלבים. תחילה עלה בגפו מאודסה שבאוקראינה. התגורר בחדר ששכר, לפנות בוקר מכר קרח לפרנסתו וכך מימן שכר דירה ואת לימודיו בבית הספר "הריאלי". בו בזמן היה פעיל בתנועת "הצופים". והנה, בתו ממשיכה את המסורת בחממה מוגנת שהוא יצר עבורה.
 
תמונה 1
תמונה 2
 
                                                                          אברשה וליאורה
 
בגין המצב הקשה של המשפחה שנותרה בגולה חזר למשפחתו ועבר עמם ליוגוסלביה. כאן, למד בבית ספר גבוה לכלכלה בד בבד עבד ופרנס את משפחתו. סבא אברשה, סיים את לימודיו בכלכלה בהצטיינות יתירה תוך שהוא ממשיך בפעילותו הציונית. עתה, גמר אומר לעלות בשנית, לארץ ישראל, ראשון מבין חבריו לתנועה בבלגראד. לוט מכתב שקיבל מחבריו.
 
תמונה 3
מכתב שאברשה קיבל לקראת עלייתו ארצה
 

מיושן אבל זכור לטוב

  • הכנו תה – כששרק הקומקום להודיע שרתחו המים
  • בחורף, בכדי להתחמם ישבנו על השטיח – סביב תנור הפיירסייד.
  • כשהיתושים זמזמו על יד האוזן ונעקצנו – ריססנו אותם במכונת פליט
  • בכדי לחמם מים לקראת הרחצה באמבטיה – הניח אבא גיגית על הפרימוס, וכשרתחו, היה שופך אותם לתוך האמבטיה ומוהל בהדרגה עם מי ברז קרים
  • כשרצינו משקה תוסס – הכנסנו מים לסיפולוקס, לחצנו על המכסה וברעש רב הם הפכו למי סודה
  • אמא בישלה על פתילייה
  • מוכר הירקות שקל את הקנייה במאזניים. בצדן האחד, על גבי צלחת המתכת, היה מניח את המלפפונים לדוגמה ובצדן האחר משקלות – עד ששני צדי המאזניים התאזנו. תמיד התפעלתי כיצד רק על פי תחושת הכובד של השקית, טרם שהניחה על המאזניים, ידע לבחור בדיוק מרבי את המשקולת המתאימה
  • הכובסת המשפחתית – אחת לשבוע הייתה מגיעה הכובסת, מתיישבת על שרפרף נמוך, מציבה בראש הגיגית, באלכסון, מגש מתכתי משונן, עליו פרסה את הפריט שכיבסה, אחזה בו בידה האחת ובידה השנייה, החליקה עליו את הסבון בתנועות מהירות קצובות וחזקות.
  • היינו הבית הראשון, ברחוב עקיבא בהדר הכרמל, שהיה לנו טלפון. כמובן מכשיר טלפון בעל חוגה מתכתית. היינו משחילים אצבע לתוך העיגול של הספרה בה בחרנו ומסובבים ימינה.
  • להאיר את החשיכה הדלקנו עששית עם נפט
  • קנינו מצרכי מזון – במכולת השכונתית
  • במטבע המכונה "גרוש" – היה חור
  • מחלק הקרח – היה עובר אחה"צ בין הבתים, כשעל גבו מנשא ובתוכו בלוקים של קרח, הקרח נדרש לקירור המצרכים, מוצרי החלב והבשר, מכיוון שה"מקרר" בשונה מן המקררים היום, היה תיבה אנכית מלבנית עשויה ממתכת או עץ ללא חיבור לחשמל.
  • ה"חלבן" – מחלק החלב. היה מגיע מדי יום כשהוא נושא על גבו כד חלב ענק עשוי מאלומיניום ומוכר לכול משפחה על פי צרכיה. 
  • היקף הקנייה החודשי – הימים היו ימי צנע המכונים "ימי דב יוסף" (שהיה שר הקיצוב). כול משפחה קיבלה תלושים לרכישת מצרכי יסוד. איך לכך, יכלה לרכוש מצרכים, רק על פי הכמות שהוקצבה לה, על פי מספר הנפשות במשפחה.
  • אמא אפתה עוגת שוקולד מסורתית, בסיר פלא על פתילייה.

הסרטים שראינו
ראינוע – צפינו בשמחה ובכיף בסרטים אילמים
"ראי" מענה לחוש הראיה ו"נוע" – תנועה. אכן, התמונות, הדמויות והנופים נעו והתחלפו על פני המסך.
קול(נוע) – בהגדרתו העכשווית טרם הומצא. שמע לא היה שם. הדמויות לא דברו ביניהן. חוש השמיעה וכמוהו יכולת הקשב, לא נטלו חלק בחוויה.
 הסרט הפופולרי – השמן והרזה עם השחקנים: לורל והרדי
 
המוסיקה שלנו ילידי 1947
השירים והמנגינות התחלקו לשתי קטגוריות מהותיות: שירים עבריים אל מול שירים לועזיים. בלילות שישי, הבחירה לשיר את השירים העבריים ולרקוד לצלילם, הייתה בחירה מועדפת ערכית וחסרת פשרות. לעתים נדירות זמזמנו את "תחת שמי מוסקבה".
שיא ההקצנה של סטייה לתרבות קלוקלת היה לרקוד Slow במסיבות של הפנימייה הצבאית של בית הספר "הריאלי", לצליליו של פול אנקה או קליף ריצ'רד.
 
התקליטים
השירים התנגנו בפטיפון עם זרוע שבראשה מחט. התקליט הסתובב באחת מהמהירויות: 78, 45, או 33. צבאו היה שחור, באמצעו חור והוא היה עשוי מבקליט.
 
הרדיו
הרדיו היה תיבת עץ גדולה אשר בחזיתה עיגול מתכת, פסי עץ רציפים, כעין תריס, או מרקם מחורר דמויי מסננת.
ההעדפה למוסיקה המסוימת – חצתה את המאזינים לשתי קבוצות: אנחנו הצופים ומנגד "הסלוניים". (אגב, הבנות של הסלוניים, העזו!!! לגרוב גרבי ניילון שקופת, כחלופה לגרביים הלבנות הקצרות).
 
משולש הערכים: צופים גדנ"ע ומשפחה ציונית
תכני ה"פעולות", הטיולים בארץ, מחנות הקיץ בצופים – שזכו לכינוי ג'אמבורי, קורס ההדרכה של הצופים בקיבוץ רמת יוחנן והפעילויות בגדנ"ע וב"שירות הלאומי", נתנו ממד ישראלי עכשווי לסיפור בניית הארץ להם היינו קשובים כילדים במפגשים המשפחתיים…להמשך הסיפור
 תשע"ו – 2016

מילון

ביל"ויים
בית ישראל לכו ונלכה.

ציטוטים

”אם תרצו אין זו אגדה“

הקשר הרב דורי