מאגר סיפורי מורשת

גרנו יחד עם הסבא והסבתא שלי מצד אמי בחצר גדולה עם חדרים לכל משפחה, ובמרכז החצר היה למשפחתנו בית כנסת ששייך היה למשפחה, בית הכנסת נוסד לפני יותר ממאה ושבעים שנה.

בית הכנסת נוסד ע"י המקובל הידוע בכינויו "הסניור", שמו היה רבי חיים שמואל הכהן קנורטי. "הסניור" עלה לארץ מאיטליה והתיישב בעיר טבריה הקדושה ליד הכנרת. שם בנה את ביתו ואת בית הכנסת שנקרא על שמו "הסניור" .הוא התמנה לרב הראשי בעיר. מתחת לבית בנה מקווה טהרה לכל הבאים להתפלל וללמוד בבית המדרש היו טובלים שם.

"הסניור" כתב ספרים רבים בכתב ידו. הספרים נמצאים עד היום בבית הכנסת. ל"סניור" נולדו שלוש בנות :שרה הבת הבכורה. נישאה למקובל הידוע רבי יעקב שאלתיאל ניניו, הוא בא מירושלים והיה מצאצאיו של המהר"ל חביב. קיבל מחותנו ה"סניור" את השמירה על בית הכנסת והחצר. ספרים רבים וחידושים הוא כתב את סיפרו הידוע נקרא "אמת ליעקב". מסופר מפיו שאת הספר הזה חיבר כאות תודה לה' על הנס הגדול שארע לו בעיר צפת כאשר ביקר בקברו של הרשב"י,

בשנת תקצ"ז היה הרעש הגדול רעידת האדמה בעודו מתפלל בק"ק אשכנזים, כששמעתי את הרעש הנחתי את ידי על ראשי וכופפתי את קומתי, עצמתי את עיני, ואמרתי "שמע ישראל", וכשפסק הרעש לא היה על גופי משא כבד רק אפר. מצאתי את עצמי תחת כיפת השמים כל בית הכנסת והכתלים נפלו. הפכתי פני לצדדים וראיתי כחמישים איש מהמתפללים נמצאו מתים מהמפולת, ואני הייתי באמצע עמהם ולא נמצאה בי שום מכה, התייצבו וראו את ישועת ה'…

רבי יעקב שאלתיאל ניניו, נפטר צעיר זמן פטירתו המדויק לא נשתמר. בצוואתו ציווה שעל מצבתו לא ייכתב דבר, ואכן, בבית העלמין הישן בטבריה בסמוך למצבת אשתו שרה נמצאת מצבה שלא כתוב עליה דבר. לאחר פטירתו המשיך בנו רבי מאיר ניניו בטיפול ושמירה על בית הכנסת, ולימים עברה השמירה לטיפולם המסור של הבן, סבי וסבתי רחמים ולאה ניניו, הם היו אחראים על בית הכנסת ושמרו עליו ועל הספרים הקדושים שבו.

חל איסור מוחלט להוציא ספרים אלו מבית הכנסת, רק לשבת וללמוד מתוך חידושי התורה בבית הכנסת עצמו, ראיתי בכמה ספרים של הרבי שהביא פרושים מתוך הספר אמת ליעקב.

עוד בהיותי ילדה הייתי שומעת את קול התפילה והניגונים עד לחדר שבו התגוררנו, כל חג ושבת היו באי בית הכנסת יורדים מבית הכנסת אל החדר שבו התגוררו הסבא והסבתא, הסבתא הייתה מזמינה את כל המתפללים לקידוש בביתה.

— בית הכנסת והבית היה כמטרים ספורים מים הכנרת, זאת הייתה חוויה נפלאה לראות את הזריחה על מימי הכנרת. כל בוקר היינו קופצות אל המים שוחות ולאחר מכן עולות לביה"ס.

— היינו עומדות ביראת כבוד ומבקשות ברכה מהמקובלים שהיו מתפללים בבית הכנסת, כל שבוע עשינו תורנות מי תנקה את בית הכנסת, הייתה לי זכות גדולה לעשות זאת בכל יום חמישי. ב"סיניור" יש שני חדרים, חדר גדול וחדר קטן, בחדר הקטן יש את ארון הקודש עם ספרי התורה. כאשר הייתי נכנסת לחדר הקטן הייתה לי התרגשות גדולה כאלו השכינה מתגוררת בתוך ארון הקדש.

—

— בכל יום שישי היינו מנקות ומשפשפות את הקעריות המיוחדות שבהם הדליקו את הפתילות עם שמן זית. הסבא דאג בכל יום למניין ולתפילות בבית הכנסת שלש פעמים ביום, לאחר פטירתם של הסבא והסבתא, אמי דאגה לתחזק את בית הכנסת.

— למרות שפינו אותנו מלהתגורר בחצר בית הכנסת מחשש להתמוטטות, אמי לא עזבה את בית הכנסת ודאגה לניקיון ולתפילות בכל חג ושבת הייתה מביאה למתפללים עוגות ושתיה חמה, היום לאחר פטירת אמי בית הכנסת עדיין קיים, אך בחצר ובחדרים אי אפשר להתגורר.

— עד היום בטבריה ליד הכנרת קול התפילה עדין נשמע "בסניור" אך רק בחגים ומדי פעם גם בשבתות. עיריית בטבריה רצתה להפוך את המקום למוזאון.