מאגר סיפורי מורשת

בראשון לספטמבר 1939 גרמניה הכריזה מלחמה נגד פולין.

(דווקא ביום שכל הילדים באים ביום הראשון לביה"ס עם בגדים לבנים ופרחים).

אז התחילה מלחמת העולם השנייה.

באותה שנה המנהיג של גרמניה היטלר, והמנהיג של רוסיה סטלין (פירושו ברוסית: חזק מאוד) חתמו הסכם שגרמניה לא תפגע ברוסיה (הסכם רובנטרופ).

כבר היו הרבה שמועות על האכזריות של הגרמנים כלפי העם היהודי, במיוחד באוקראינה וברוסיה הלבנה (בגלל הגבולות הסמוכים).

ב-22.6.1941, יום קבלת תעודות בגרות ומסיבות סיום של ביה"ס, גרמניה התקיפה את רוסיה הלבנה והכריזה מלחמה על ברית המועצות כולה.

בדרך כלל, היה זה יום שבו כל הצעירים מטיילים ברחובות רוקדים ושמחים כל הלילה,  אך הפעם אלפי מטוסים הפציצו מהאוויר והרגו אלפי אנשים רובם צעירים בני 16-18.

כך הגיעה והתחילה מלחמה מאוד קשה גם לברית המועצות. המשפחה שלנו גרה באוקראינה בעיר צ'רניגוב  שהיתה בה קהילה גדולה של יהודים. סבא שלי, ששמו שפור ברל (בוריס) היה הרב של הקהילה והעיתונאי הראשי בעיתון המקומי, הוא היה מאד מקובל בקהילה וגם נחשב כאיש מאוד חכם.

כבר מהימים הראשונים של המלחמה בפולין הוא התחיל לדבר על עזיבת העיר בשביל להציל את הדור הצעיר. לא כולם הסכימו אתו אבל השמועות הרעות מפולין הפחידו מאוד את היהודים.

אחרי ההתקפה על רוסיה הלבנה (הגבול סמוך לאוקראינה) לסבי לא היה ספק שצריך לעזוב את הבית והוא הורה לקחת רק מה שבאמת צריך ורק מזוודה אחת.

לסבי וסבתי (שפור ברוניה -בוסיה) היו שני ילדים: אחד מהם אבא שלי שפור מנדל (מיכאל) ודודה שלי שפור מינה (מוסיה). לסבתי היה עצוב מאד לעזוב את הבית, הספרים והרכוש.

אבל, בשביל להציל את הילדים הם עזבו הכל, קנו כרטיסים לרכבת כשהגיעו לתחנת הרכבת ראו המוני אנשים שרצו לברוח מהמלחמה.

כשלבסוף הגיעה הרכבת, אנשים התנפלו על הכניסות ברכבת עד כדי כך ששברו את כל החלונות ונכנסו גם דרך החלון.

אנשים רבים איבדו את מזוודותיהם, גם המשפחה של אבי איבדה את המזוודה ומה שנשאר בידם היה קומקום ריק וסידור קטן (המשפחה הייתה דתייה והסידור היה חשוב מאד) בקרון היו כל כך הרבה אנשים שאי אפשר היה לשבת רק לעמוד.

כל זה התרחש בקיץ והיה חם מאוד בקרון, אבא שלי התפשט ונשאר רק בתחתונים.

כל הנוסעים היו צמאים, ובתחנה שבה הרכבת נעצרה סבא שלי בקש מאבא שלי שהיה בן 14 (הבן הבכור) להביא מים בקומקום.

אבא שלי ירד מהרכבת כשבידו הקומקום והסידור הקטן. גם ליד ברז המים היה תור ארוך, אבא שלי עמד בתור בסבלנות וקרא תהילים (פורטה), פתאום נשמע רעש של מטוסים וצעקות "אוויר אוויר"  זה היה סימן אזהרה שהמטוסים עמדו להטיל פצצות.

התחילה פאניקה גדולה מאד, אנשים רצו לכל הכיוונים ולתוך הרכבת. אנשים נפלו זה על זה ונוצרה ערימת אנשים תקועים. בזמן שכולם רצו, הרכבת התחילה לנסוע ואז הגיעו הפצצות נפלו מהשמיים כמו גשם.

הרעש היה נוראי, אבק הסתיר את אור היום, האדמה רעדה והתפוצצה בין הרגליים כאילו נפתחה ובלעה את האנשים.

כשאבא שלי ראה שהרכבת ברחה לו, רץ במהירות לתוך היער כי זכר את דברי אביו: "היער יכול להציל חיים". כשהגרמנים הפסיקו להפציץ פצצות מהאוויר והמטוסים עזבו את השמים פתאום נעשה שקט מידי – שקט מפחיד, אבא שלי קם וראה מסביב הרבה גופות של נשים,ילדים,זקנים ובעלי חיים.

האדמה נבקעה, האוויר היה מלא באבק, ואז הוא הבין שנשאר לבד, בלי משפחה בלי מזון בלי מים, בתחתונים בלבד עם סידור וקומקום ביד, כשהוא בסה"כ ילד בן 14, ואינו דובר רוסית כי בעיר צ'רניגוב שבאוקראינה, בה גר, דיברו באוקראינית ויידיש.

האבק חלף ואבא שלי הבין שצריך איכשהו לצאת מהמקום הזה.

הוא היה רעב וצמא מאד, והחליט להעביר את הלילה ביער. הוא אכל פירות יער שהכיר בילדותו כשהלך עם אבא שלו לקטוף פטריות ולאסוף פירות יער, ואסף כמה פטריות שידע שהן טובות ושאפשר לאכול אותן בלי לבשל. פירות היער השכיחו ממנו מעט את הצמא.

מוקדם בבוקר הוא מצא עץ שנקרא "לבנה" שנותן עסיס מאד טעים, בריא ומשביע.

הוא הבין שלצאת מהיער זו המטרה הראשונה. אבא שלו סיפר שיש קרובי משפחה ליד העיר מוסקבה, בעיר שנקראת "גורקי". הוא צעד נגד כיוון קול הפצצות, ופחד מאוד שמא יפגוש גרמנים שיזהו אותו כיהודי.

הוא עבר כפרים בזהירות רבה, ולמרות שהיה רעב מאוד  לא ביקש אוכל כי חשש שיזהו שהוא יהודי.

לצערו הרב הוא נאלץ לגנוב קצת אוכל, ובגדים שהיו תלויים על חבלי הכביסה בכפרים שעבר.

ככל שהתרחק מחזית המלחמה הוא פחד פחות, ואף ביקש מאנשים שפגש בדרכו לתת לו לעבוד תמורת אוכל, בגדים ולינה.

ברוסיה הסתיו מגיע מוקדם והאוויר מתקרר מאד מהר.

כל יום אבא הלך מכפר לכפר ברגל, לפעמים הוא קיבל אוכל ולינה אך לפעמים לא נתנו לו כלום.

מסע ההליכה שלו נמשך שלוש שנים, הוא סבל נורא מקור ומרעב שלא עזבו אותו אף פעם.

כשהגיע לעיר גורקי ומצא את הרחוב והבית של קרובי המשפחה שלו היה כבר בן 17, מכיוון שלא הסתפר, לא הסתרק ולא התגלח שלוש שנים הוא נראה כמו מפלצת.

קרובי משפחתו לא זיהו אותו בהתחלה ולא נתנו לו להיכנס לביתם.

רק כשדיבר איתם יידיש, אמר את שמותיהם  של אביו ואימו, התחיל לקרוא "שמע ישראל" והראה להם את הסידור הקטן שהיה עדיין בידיו, הם זיהו אותו אך לא נתנו לו להיכנס כי הוא היה מאוד מאוד מלוכלך ומלא כינים. הם אמרו לו לצאת לחצר הבית, הביאו לחצר דלי מים חמים מספריים ובגדים.

כך באור היום הוא הוריד את בגדיו, הם גילחו את ראשו, פניו ואת כל גופו.

לאחר שניקו ממנו את כל הלכלוך הם נדהמו מהרזון שלו. הם הלבישו אותו , נתנו לו אוכל ומאז החיים השתנו לטובה.

במשך הזמן הוא מצא את המקום שבו נמצאים הוריו ואחותו ואחרי כחצי שנה הוא הגיע לעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן ופגש את הוריו ואחותו שחשבו שהוא כבר לא בחיים ושלא יראו אתו אף פעם.

בסוף 1943, כשאבא הגיע לגיל 17 גייסו אותו לצבא האדום להילחם נגד הגרמנים.

המלחמה כבר קיבלה משמעות אחרת. פתחו את החזית השנייה, והשתתפו צבאות של מדינות אחרות (ארה"ב, בריטניה, צרפת) נגד הצבא הגרמני.

לאט לאט הגרמנים נסוגו, אך כל קרב בכל עיר היה קשה וקשה יותר. הרבה הרוגים, הרבה הריסות, הרבה חלומות שהתנפצו.

אבא שלי סיים קורס זריז של חובש, שחובתו הייתה להוציא את הפצועים משדה הקרב ולתת טיפול רפואי ראשון. חובתו הייתה ביחד עם פצועים להוציא נשק.

הוא השתתף בהרבה קרבות, לא פעם נפצע, ולאחר החלמה קצרה חזר לגדוד שלו והשתתף בעוד קרבות.

באחד הקרבות הקשים ביותר, על חצי האי קרים בעיר פריקוף (הביטוי "קרב פריקוף " משמעותו- הקרב הקשה ביותר במלחמה על חצי האי קרים).

אבי הוציא 18 פצועים עם נשק על גבו משדה הקרב וביניהם הוציא משדה הקרב הקשה הזה גם קצין מצבא ארה"ב. התברר שהקצין הזה היה גנרל בדרגה מאוד גבוהה בצבא ארה"ב.

הגנרל היה אסיר תודה וכתב מכתב לממשלת רוסיה על מעשה הגבורה הזה, במכתב זה הוא ביקש לתת לאבא באופן אישי אות גבורה (לאבא היה כבר אות גבורה אחד כזה) בנוסף כתב שהוא ייתן לאבא 1000$ כל חודש עד סוף חייו.

הרוסים זימנו אותו לדיון, הקריאו לו את המכתב, ואמרו לו: "כל הכבוד". אך פקדו עליו לכתוב מכתב שהוא מוותר על ה1000$ (לבן אדם סובייטי אסור היה לקבל עזרה ממדינות זרות).

גם בדיון הזה הוא שמע שאחד מהאנשים אמר: "ליהודון הזה לא ניתן אות גבורה, מספיק לו מכתב תודה". בסוף הקרב על העיר פריקוף אבא נפצע והיה בבית חולים צבאי כמה חודשים.

הוא חזר  לגדוד שלו והמשיך עם המלחמה עד סופה. הניצחון על הגרמנים היה גדול ומשמעותי והייתה על זה גאווה גדולה מאד.

אבא חזר למשפחה שלו בסמרקנד, למד רפואה, התחתן, נולדו לו 2 בנות אנה ונלי (אנוכי). ואת כל חייו הוא הקדיש לרפואה, להצלת חיי אדם.

הוא גם גידל יפה מאוד את בנותיו  כשכל זה היה בהשפעה מאד גדולה של המלחמה.

ב-1985 אבא נפטר במוות פתאומי וכל מי שהכירו אמר :"הוא חי יפה, מת יפה אבל אפשר להגיד שהוא נשאר במלחמת העולם השנייה". יהי זכרו ברוך.