מאגר סיפורי מורשת

אני שלומית רוזן לבית לבינזון, נולדתי בירושלים, להורי מרים לבית לכוביצקי שעלתה ארצה מפולין בגיל 5.

אבי יוסף-יהושע לבינזון נולד בירושלים, כמו אימו רבקה. אביו עלה מהונגריה לבד בגיל 16. יש לי אח גדול ושתי אחיות צעירות ממני.אני נשואה ליעקב רוזן, שעלה מטהרן איראן בגיל 7, ישר למושב בצרה.יעקב הוא ה-7 מבין 9 אחיו.

אני רוצה לספר לך על פרויקט מיוחד בו השתתפתי בהיותי נערה:

בתקופתי בתיכון בירושלים, כשגרתי בפנימיה (פנימיית בנות), התנדבנו לפרויקט שנקרא -"ביעור הבערות". את פרויקט "ביעור הבערות" הקים יעקב מימון שהיה ממציא הקצרנות העברית בארץ. יעקב היה נדבן גדול ואת מיטב כספו וזמנו  הוא השקיע בקהילה בעזרה לאנשים. קצרנות הייתה בעיקר בשימוש בכנסת ישראל ובבתי משפט. פעם בשבוע הייתה מגיעה אלינו משאית (לא אוטובוס!) ואוספת את הבנות מירושלים לבית שמש, בכבישים מתפתלים, לא כמו היום. לאורך כביש שער הגיא שהיה עם מסלול אחד, הגענו לבית שמש עם בחילות מהנסיעה.

חילקו אותנו לבתים, למשפחות קשות יום של עולים חדשים מארצות צפון אפריקה (מרוקו) שלא ידעו עברית. הבאנו איתנו  מחברות ועפרונות ולימדנו את המבוגרים מא' ועד ת'. ניסינו גם לכתוב ולקרוא איתם, ופעמים רבות הכנו  שיעורים גם עם הילדים הקטנים. הם היו מכבדים אותנו בתה, עם הרבה סוכר, ועוגיות שהם אפו לבד. עוגיות פשוטות אך טעימות. זה היה מאוד משמח לבוא כל שבוע ולדעת שמחכים לנו, ושהם שמחים על בואנו.

אבל הכי קשה, היה חורף. היו ימים בם ירדו גשמים חזקים והנסיעה הייתה מאוד קשה וכשהגענו לבית שמש, לא היו כבישים ומדרכות, הכל היה רטוב ומלא בבוץ. הבתים לא היו מחוממים ,אבל אחרי שראינו כמה הם שמחים כשהם לומדים זה חימם את הלב.

בסוף הפרויקט קיבלנו מיעקב מימון תעודת הוקרה, על תרומתינו לקהילת בית שמש. התעודה מאוד שמחה אותנו, והיא משמחת גם כיום כשאנו נזכרות בזה.

בהמשך חיי, הייתי מורה ולימדתי בתיכון מקיף עמל בבית שמש שבדיוק היה בית ספר בהקמה, ואז יצא לי לפגוש את הילדים של המשפחות שהייתי מבקרת בבתיהם, בתקופתי בפנימיה.

הזוית האישית

שלומית: הפרויקט הזה היה מאוד מרגש. הקשר הרב דורי איפשר לי לפתוח בשיחה שלא הייתה לי אפשרות אחרת לנהל, ושלא חשבתי אפילו לנהל עם נכדתי הבכורה. החוויה הייתה מעשירה ומהנה.

אור: נהניתי ולמדתי בכל מפגש חדש והשיחות האלו נמשכו גם בארוחות הערב. אני גאה להיות הנכדה שלך…