מאגר סיפורי מורשת

אני, אראלה, נולדתי בתל-אביב בשנת 1935 להוריי בלומה וצבי. 

 

 

אימי  בלומה  נולדה בשנת 1907 באוקראינה, בעיירה לודויפול, למדה בגימנסיה ברובנא, הייתה חלוצה ועלתה ארצה. אבי צבי נולד בשנת 1906 בבלרוס בעיר יאנוב , היה חלוץ ועלה ארצה.

 

                                        אבי צבי ,  (יושב משמאל) בוועד החלוץ הצעיר ביאנוב  

 

שניהם הכירו  זה את זו בארץ בתנועת "גורדוניה", והתחתנו.

הם קיבלו את תורתו של אליעזר בן יהודה, לחזור לשפה העברית, וכמו כן, היו חניכים של א.ד. גורדון שאמר: "צריך בישראל שתהיה עבודה עברית".

 

חזרה לאוקראינה, אמא שלי לקחה אותי בגיל שנתיים חזרה לאוקראינה, לראות את סבא וסבתא.

הספקנו לחזור ארצה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. 

בקיבוץ רמת דוד, בגיל 6 הוריי עברו לגור בקיבוץ רמת דוד, ואני איתם.

 

 אראלה על הטרקטור בקיבוץ

 

אראלה (אני) שלישית משמאל בשורה השלישית (בהירת שיער) בין  כל ילדי הקיבוץ  

 

בקיבוץ היה מנהג, שביום ההולדת היו מביאים לבית-הילדים, לחדר של החוגג, כיסא ועליו מפה, פרחים וממתקים לכבד את הילדים. מהבית שבו גדלתי, תמיד זכור לי שאימא הייתה בשלנית ,ולימדה אותי לבשל. כמו-כן  דיברנו בבית רק עברית. 

 

כשבאו"ם הייתה הצבעה והכריעו, שתהיה מדינה יהודית, ההורים היו בחדר-האוכל והקשיבו לרדיו.

אימא באה אלי לחדר הילדים ואמרה: "קומו ילדים, יש לנו מדינה!". הלכנו לחדר האוכל ואחד מחברי המשק שעסק הרבה בעליית היהודים הבלתי-ליגאלית מאירופה, היה כל-כך נרגש ולא יכול היה לדבר, ורק אמר: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

 

כשסיפרו לי את הבשורה הייתי מאוד נרגשת, אך מהר מאוד התחיל ירי ממטוסי אויב, שרצו להרוס את שדה- התעופה רמת-דוד שלידנו.  כך התחלנו לרוץ לחפירות שחברי המשק המבוגרים חפרו מקודם.

 

כשלמדתי בסמינר, בקיץ- עבדנו במעברה עם ילדי העולים החדשים. השגחתי עליהם בזמן מנוחת הצהריים.

 

 

אח"כ שירתי בצבא.

 

 בטירונות בצבא

  

הקמת משפחה 

לאחר השירות הצבאי  נישאתי למרדכי.

 

במשך השנים נולדה דלית בתנו.

  

 עם  הבת  דלית

 

היא נישאה לאלון,  ונולדו להם שלושה ילדים, נכדינו: איתי, גלי (המנחה) וגיא.

 

 

 

 

 

סיפורה/ו  של אראלה תועד על ידי הנכדה גלי במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי בבי"ס "אלחריזי" בתל-אביב, בשנת הלימודים  תשע"ד (2013-4), בהובלתה של הגב' אתי מנוביץ.