מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1948 בישראל בעיר רמת גן, לשרה ויעקב רוזנברג.

אמי שרה (סבו) ילידת רומניה ניצולת שואה עברה את מחנה ההשמדה אושוויץ. בנס נשארה בחיים, בדרכה לעלות לישראל, באניית המעפילים "רפיח" שטבעה בים ליד האי סירינה מקבוצת איי דודקנסוס שבים התיכון. חלק מהעולים ניצל מטביעה ובניהם אימי. האנגלים אספו אותם מהאי והעבירו אותם למחנה מעצר בקפריסין כי הם חסמו את האפשרות לעלות לישראל. לאחר מאמצים רבים של פעילי ההגנה הגיעה לישראל.

אבי יעקב רוזנברג יליד צ'כוסלובקיה למד נגרות אמנותית בבודפשט. בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא פעל במחתרת. תפקידו היה לספק מסמכים מזויפים ליהודים על מנת שיוכלו לברוח מהגטאות. כשגילו אותם הנאצים, הוא ברח לכוון ישראל. הוא הגיע ברכבות דרך רומניה. בבוקרשט הרכבת הופצצה והוא נפצע בירך ובכתף, לאחר שהחלים המשיך דרך סוריה ולבנון לישראל. בארץ היו לו משפחה: סבא, היה אנתרופולוג. הוא חי במאה שערים חקר את ההתנהגות, המנהגים והתרבות של העדה החרדית בירושלים. הורי הכירו ברמת גן ושם התחתנו. אבי היה נגר אמנותי ובימי הצנע לא היה ביקוש לעובדתו. הזמנים היו קשים, לכן החליטו לעבור למושבה רעננה.

הימים היו ימי צנע, המזון חולק בצמצום באמצעות תלושי מזון לדגים ולבשר. הנפט לפתיליות חולק בין הבתים עם סוס ועגלה, למחלק היה מד ליטר ולפי גודל המשפחה קיבלו נפט, ככה חילקו גם קרח וחלב. הסוחרים היו עוברים בין הבתים ומוכרים את מרכולתם. לנו היה ליד הבית דונם אדמה שאבי עיבד אותה לירקות לצורכי הבית כל המשפחה הייתה שותפה למאמץ כמו כן לול תרנגולות לביצים ועצי פרי. ממש משק קטן.

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני (מבצע קדש) ציוו עלינו לחפור מקלט. בכל הבתים בנו מקלטים, היו תרגילי האפלה והיה מפחיד. שהמלחמה נגמרה המקלט נהפך לבית בובות שלנו. את ילדותי ביליתי ברעננה בבית פרטי שמסביבו פרדסים ושדות. הבילוי השוטף היה עם אחותי לייה (הקטנה ממני בשנתיים וחצי) בנוסף נפגשתי עם חברות שכנות באיסוף פרחים וטיול בשדות. הכרנו את כול השמות של פרחי השדה בילינו גם בגבעת הכלניות. לשכן היה חמור ועגלה הוא היה לוקח אותנו לביצות הנרקיסים שהיה במרחק רב ושם עשינו פיקניק.

בשנת 1959 נולד אחי, המצב הכלכלי השתפר היה לנו גם רכב. הורי אהבו מאוד את המדינה ואת הארץ. היינו מטיילים הרבה, פעמיים בשנה בסוכות ובפסח יורדים לים המלח עם הקרוואן שהיה לנו. הורי וקבוצת חברים שגם להם היו קראוונים מאובזרים. היו יורדים יחד ועושים שמח בשירים וריקודים. זאת הייתה מסורת כל זמן שאבא יכול היה לנהוג איתנו הילדים והנכדים שלהם. לבית הספר נסענו באופניים החיים ברעננה היו טובים. אנשים הכירו את כולם היו אדיבים נדיבים ומנומסים הייתה אוירה של ביחד.

הרקע המוזיקלי שלי – התחלתי ללמוד לנגן באקורדיון בגיל 12. בתקופה הזו כל הילדים ניגנו בכלי נגינה. במסגרת לימודי הנגינה צירפו אותי לתזמורת ילדים של הרמן קוסלה. הופענו באולמי קונצרטים וגם בתכנית רדיו "בידור 61" עם הרבה אומנים אורחים כמו צמד העופרים ועליזה קשי בשיתוף מקהלת צדיקוב וכדומה בהנחיית שמואל רוזן. ניגנו מנגינות קלסיות קלות ושירי ארץ ישראל.

למדתי בבית ספר יסודי מגד ואחר כך בתיכון אוסטרובסקי. התגייסתי לצבא בשנת 1966, התנדבתי לצנחנים ובזמן שירותי פרצה מלחמת ששת הימים. תפקידי היה בציוד ביטחון מקפלת מצנחים.

שרות הצבאי

נישאתי בשנת 1968 לאברהם ברנר במקצועו סוחר מכוניות. בשנת 1969 נולד בני הבכור רענן, בשנת 1973 נולדה בתי הדר (אימא של טל) באותה שנה הייתה מלחמת יום כיפור. סבא של טל אברהם נלחם בגולן ובתעלת סואץ. בשנת 1981 נולדה בתי מורן ולאחר שנה עברנו לגור בכפר סבא. כל שלושת ילדי נשואים, ויש לי שבעה נכדים.

בהשכלתי תואר ראשון בניהול מערכות בריאות אוניברסיטת בן גוריון. משנת 1987 עד 2015 עבדתי בקופ"ח מאוחדת בהתחלה כמנהלת מרפאה ואחר כך הקמת את היחידה לנפגעי תאונות דרכים ארצי שעל כך קיבלתי בשנת 1999 עובד מצטיין. המשכתי בתפקיד מזכירה רפואית מחוז המרכז.

הזוית האישית

ציפורה: לפני שנה יצאתי לפנסיה. השנה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי טל ומספרת לו את סיפורי משפחתנו.