מאגר סיפורי מורשת

אני בת-שבע בן-דוד. נולדתי בלטביה בעיר הבירה "ריגה". נתנו לי את השם בת-שבע על שמה של סבתא שלי אבל בגלל האנטישמיות רוב היהודים הציגו את עצמם בשמות נוצריים ולכן, השם שלי היה סילבה. הייתה עוד תופעה מעניינת: אצל רוב יהודי לטביה, יידיש הייתה שפת האם והמבוגרים דיברו עם הילדים בשפה זו, אבל הילדים ענו ברוסית. וכיום אני מדברת עם הנכד הגדול שלי ברוסית והוא עונה לי בעברית.

גדלתי במשפחה יהודית מאד חמה והורי השתדלו לשמור על המנהגים היהודיים, למרות שהשלטונות עשו את כל המאמצים למחוק זאת. הרבה פעמים יהודים קיימו דברים בסתר.

 כמה מילים על אבא שלי: אבי היה שחקן מפורסם בתיאטרון בלטביה בין שתי מלחמות העולם. הוא למד לשחק במוסקבה אצל "וסבולוד מיירחולד". אבי שיחק תפקידים היסטוריים (בהצגת "אוריאל אקוסטה") ודרמטיים. עד 1937 הוא סייר הרבה באירופה עם להקת התיאטרון. בשנת 1934 הלהקה הופיעה בהרי גרמניה ומה שאבי ראה והרגיש גרם לו להרגשה לא טובה והבנה שמהשלטון הנאצי לא ייצאו דברים טובים. ואז, בשנת 1941 כשהצבא הגרמני התקרב לגבולות לטביה, אבא שלי הכריח את אמא שלי ואת המשפחה היהודית השכנה לברוח לרוסיה והוא בעצמו התגייס לצבא האדום ולחם במשך כל המלחמה.

אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהסובייטים כבשו את מדינות בלטיקה (לטביה, ליטא ואסטוניה) הם החרימו כל דבר שהיה שייך לתרבות היהודית: את בית הספר, תיאטרון, עיתונים, מרכז קהילתי יהודי שבתוכו היה אולם התיאטרון ועוד. לכן, אבא שלי לא יכל להמשיך לשחק אבל הוא נשאר מחובר לתיאטראות הרוסיים.

בגיל 9 התחלתי ללמוד פסנתר בקונסרבטוריון, בנוסף ללימודים רגילים בבית הספר. בגיל 15 נכנסתי למכללה למוסיקה. שם סטודנטים למדו לנגן על כלים בצורה רצינית מפני שלרובם זה היה המקצוע לעתיד. אחרי המכללה המוסיקלית התקבלתי לאקדמיה למוסיקה וסיימתי תואר שני בפסנתר. בגיל 22 התחתנתי ועברתי לגור במוסקבה. עבדתי כמורה לפסנתר בקונסרבטוריון במוסקבה במשך 4 שנים. אני מאוד נהניתי ממספר אדיר של מוזיאונים, תיאטראות ואולמות מוזיקה.

בגלל החינוך היהודי שקיבלתי בבית, ידעתי שברגע שיתאפשר לי אני אעלה לארץ. שכנעתי את בעלי שהוא גם יהודי שאנחנו חייבים לעבור לישראל. בשנת 1973, בגלל התיקון של הסנטור האמריקאי ג'קסון (נתן תנאי למכירת חיטה לרוסיה, אישור ליהודים לעלות לארץ ישראל) קיבלנו רשות לצאת מברית המועצות. בעיני הסביבה הפכנו להיות בוגדים של ברית המועצות. אנשים פחדו לדבר איתנו וחלק גדול מהאנשים חשבו שצריך להרוג אותנו.

בעלי ואני עלינו ממוסקבה יומיים לפני מלחמת יום כיפור, ב-4 לאוקטובר 1973. עם פרוץ המלחמה הרגשנו שיש אווירה מיוחדת במדינה וזה נתן לנו הרגשה של שייכות.

בעלי כדוקטור לאנתרופולוגיה קיבל עבודה באוניברסיטת תל אביב, ואני בתחילת שנת הלימודים קיבלתי עבודה בקונסרבטוריון ברמת השרון.

בנוסף לכך, עבדתי כמורה לפסנתר בקיבוצים "גן שמואל" ו"בית ניר". כל קרובי המשפחה שלי, מעטים מאוד, היו בארץ. פעם ראשונה בחיים פגשתי את בת דודה שלי מצד אמא שלי שהיא היחידה שנשארה בחיים מכל המשפחה ושמה גם בת שבע, כמוני, על שמה של סבתא שלנו.

הייתי מאוד מאושרת ונקלטתי מהר מאוד. לעומת זאת, לבעלי היה יותר קשה ולקח לו זמן להיקלט.

בשנת 1977 נולד לנו בן ושמו יהונתן, הכוונה הייתה לקרוא לו על שם יונתן נתניהו שנהרג במבצע "אנטבה" אבל לא ידענו איך לכתוב את השם שלו נכון והכנסנו את האות ה.

שנים על גבי שנים עבדנו קשה, בנינו את החיים בארץ ואף פעם לא חשבנו שמשהו ישתנה. אבל שינוי משמעותי מאוד בחיים שלנו, סיבוב של 180 מעלות, חל ב 1990 כשבעלי החליט שבחלק מהשבתון שלו אנחנו נעבור להונגריה. לבעלי היה קשה לשכנע אותי לנסוע לשם מפני שזו הייתה מדינה קומוניסטית, ורק הרעיון שאני אעבוד שם עם הסוכנות היהודית בתחנת מעבר הרגיע אותי והסכמתי.

הסיפור הכי חשוב בחיים שלי הוא העבודה שלי עם העלייה היהודית מברית המועצות של שנת 1990 ואותו אספר בהמשך…

בת שבע בן דוד, מתנדבת בבית התפוצות, השתתפה בתכנית בבי"ס מגן בתל אביב בשנת תשע"ד 2013-4