מאגר סיפורי מורשת

לא הכרתי את סבא נאבי, שכונה גם "סבא מוטי", הוא נפטר בשנת 1994 כשעדיין לא נולדתי. על סבא נאבי שמעתי מאז היותי ילד קטן. תמיד אמרו לי שאני דומה לו בתכונות אופי ובהרגלים מסוימים. כמו למשל, אני אוהב מאוד לשתות הרבה מים, מים קרים במיוחד, בדומה לו, ואני רגשן כמוהו. עם השנים, למדתי על סבא, דרך התמונות והסיפורים שספרו לי עליו בני משפחתי, ובמסגרת עבודת השורשים החלטתי לתעד את סיפור חייו.

סבא נאבי (לוי) שלישי (מבין שבעת ילדים) למשפחת מוטיאי נולד בשנת 1925 בכפר ג'וורווה צפונית לעיר קרמנשה שבפרס. סבא גדל בסביבה מסורתית, ואביו, סבא רבא שלי, גבריאל (ח'ליפה קייכוסרו) מוטיאי שימש כרב, שוחט, מוהל וסופר סתם, שנתן שירותי דת באזור כולו ונעדר לעתים קרובות מביתו.

סבא נאבי היה סוחר שטיחים ובדים, וכשהגיע לגיל בגרות יועד לבת של בן דודתו ננדז'ן לבית סולימני. סבא היה ציוני, וחלם לעלות לישראל, ולאחר נישואיו התעקש לעלות ארצה, על אף התנגדות אבי אשתו (סולימן). בני משפחת סולימני שהיו אמידים, העדיפו להישאר באיראן, וסרבו לעלות לישראל, שהייתה ארץ ענייה ונידחת בעיניהם. אולם סבא נאבי התעקש, וכך בשנת 1958 עלה עם אשתו וארבעת ילדיהם הישר למעברה סמוך לעיירה אופקים שבצפון הנגב.

סבא נאבי ספר למשפחתו, שכאשר עלה ארצה, שאלו אותו אנשי העלייה לאיזה ישוב הוא רוצה להגיע בארץ. נאבי ענה להם כי הוא רוצה להגיע ל"גליל עליון" לשם הגיעה אחותו בשנת 1951 לאחר נישואיה.(כמה שנים קודם לכן עלו אחיו לקריית שמונה, והוא רצה לחבור אליהם) אנשי העלייה לא הבינו בדיוק לאיזה יישוב הוא רוצה להגיע.  בצר לו בקש נאבי להצטרף לכמה משפחות שהכיר, וכך הגיע לדרום לאופקים. במשך שנים ארוכות היה נאבי נוסע עם בני משפחתו מסע של כמה שעות נסיעה, כדי לבקר את אחיו שהתיישבו בקריית שמונה, בקצה השני של הארץ.

עוד סיפור של אי הבנה היה מתן "שם המשפחה" בתעודת הזהות לנאבי העולה ומשפחתו. כאשר נשאל סבא מה שם משפחתו ענה – מוטיאי – לאנשי הסוכנות השם נשמע כמו: "מוטי" – וכך הפכה המשפחה למשפחת מוטי, והבן הבכור (הדוד שלי) נקרא מרדכי מוטי.

בשנים הראשונות עבד נאבי בקיבוץ עין השלושה, והשתלב שם בעבודת החקלאות. במהלך השנים הראשונות התחבב על אנשי הקיבוץ, והוצע לו להיות חבר קיבוץ. סבא התלהב מאוד מהרעיון לחיות חיי שותפות בקיבוץ, אולם אשתו דחתה זאת על הסף. העובדה שחברי הקיבוץ עובדים ולא מקבלים שכר, והכל מתחלק בין כולם לא נראה לסבתא ננדז'ן.

במהלך השנים, גם סבא כמו רבים אחרים, הצטרף למאמץ המלחמתי ושרת שירות צבאי במילואים. בימי מלחמת ששת הימים, ובימי במלחמת יום הכיפורים היה חלק ממערך ההגנה על יישובי הספר – שאופקים הייתה חלק מיישובי הגבול.  על אף היותו בעל משפחה וילדים, התעקש לשרת ולתרום עד הגיעו לגיל פרישה.

נאבי היה אדם נוח ולבבי, שמח וטוב לב, ושמח בחלקו. היה בעל חוש הומור מפותח, ובעל כשרון לספר סיפורי עם. הוא ריתק את שומעיו, וידע להצחיק בסיפורים ובבדיחות מהפולקלור הפרסי-עממי. הוא ספר על נופי הילדות ועל חוויותיו כנער. לא פעם שאלו אותו ילדיו, האם הוא לא מתגעגע לפרס, והאם היה רוצה לחזור לשם? והוא ענה בנחרצות: אין כמו ארץ ישראל. אני אוהב את הארץ, וכאן החיים הם הטובים ביותר ליהודים.

הזוית האישית

סבא נאבי היה מספר סיפורים כשרוני ובעל חוש הומור. אמי ספרה לי, כי בילדותה, בלילות החורף הקרים, כל בני המשפחה היו יושבים מסביב לשולחן, מפה עבה פרוסה על השולחן, מתחת תנור נפט לחימום, וכולם מקשיבים לסבא נאבי ולמוצא פיו. רוב הסיפורים היו משעשעים, ובעלי מוסר השכל. סיפור עם המוכר לרבים הוא: "סעדי נא גלימה". להלן סיפור מצחיק נוסף הנקרא – "ארוחת המריבה": בעל ואשתו שהיו עניים, החליטו להשיג ארוחה בדרך מקורית. הם החליטו לביים מריבה, בתקווה שהשכנים, שיבואו לפייס ביניהם, יזמינו אותם לארוחת ערב. ואכן כך קרה, הם ביימו מריבה, השכנים הטובים, ששמעו את הבעל ואשתו רבים באו להפריד ביניהם. השכנים הציעו להם להצטרף אליהם לארוחת ערב. וכשסוף סוף הגיעה שעת הארוחה, הניחה השכנה מגש גדול ובו אורז ורוטב בשר טעים. אולם המגש הונח כך שהרוטב הטעים היה רחוק מהאורחים. האורח שחמד את רוטב הבשר ניגש למגש האוכל, ועם אצבעו סימן בקערה חריץ לאורך המגש ואמר: "אמרתי לאשתי תלכי ישר" בתקווה שהרוטב הטעים יזרום מהמגש לכיוונו. השכן האומלל, שחש כי החלק הטעים בארוחתו נגזל, לקחת את אצבעו ועשה כמה סיבובים במגש ואמר: "בלי בלבול מוח, בואו נתחיל לאכול". ובכך רצה לרמוז לאורח, לא אני ולא אתה נהנה מזו הארוחה.