ציונות על אופנוע
ילדותי
והעלייה לארץ
נולדתי ב-1927 בצ'כיה, בכפר הקטן קושלי, שבו גרו גם סבי וסבתי הורי אמי. כשהייתי בת
ארבע אבי הודיע לאמי שהוא נוסע לפלסטינה. כולם הסתכלו עליו ואמרו שהוא
"משיגענע". אבי הלך לרב סאטמר לקבל את ברכת הדרך. הרב אמר לו לא ללכת, הרב
כעס עליו שהוא עוזב ואמר שמי שנוסע לפלסטינה הם פושעים מחללי שבת, לא אנחנו. אבא
שלי נתן מה שנתן אמר לרב שלום, אני עולה והלך. זה היה בשנת
1933, אבא שלי, יונה, לקח את האופנוע שלו ואת אחיו הצעיר דוד שהיה רווק באותו זמן
ונסע דרך היבשה דרך טורקיה וסוריה עד לחיפה. בחיפה הם מכרו את האופנוע. לקח להם
הרבה זמן והיו קשיים בדרך: פעם האופנוע לא היה בסדר, פעם היה מזג אוויר קשה, בכל
מעבר בין ארץ לארץ היו צריכים להחליף דרכונים ולפעמים זה לקח זמן. בספר ההיסטוריה:
"הציונות במבחן המעשה 1914 – 1939" שלומדים בבתי הספר העממיים, נמצאת תמונה של שני האחים על האופנוע כחלק מהעלייה החמישית.
אמא שלי לא
רצתה שהוא ייסע וכל לילה הייתה בוכה לתוך הכרית שלה. ב- 1934,
שנה לאחר שעזב אותנו בדרכו לארץ, שלח לנו (לאמי, לאחי שקטן ממני בשנה ולי) אבי סרטיפיקטים. עלינו על אנייה, דרך קונסטנצה
ברומניה לארץ ישראל לנמל חיפה. האנייה לא הגיעה עד למזח, היא הייתה רחוק בלב הים.
הורידו אותנו מהסיפון עם סירות ושמה אבא שלנו כבר חיכה לנו.
בארץ אבא
שלי עבד בבניין, לא היה לו במה לעבוד ועבודה יהודית הייתה יותר זולה, כמו שלוקחים
היום ערבים ועובדים זרים שיותר זולים. אמרו עליו: "שומו שמיים! יהודי עובד
בבניין, איפה נשמע כדבר הזה?". היו מעבירים לבנה מאחד לשני בשורה. טרומפלדור
אמר: "טוב למות בעד ארצנו", אבל היום אני אומרת "טוב לחיות בעד
ארצנו", אני מפחדת על הנכדים שהולכים לצבא.
ההתאקלמות
בארץ
בארץ
התיישבנו בבת ים שבהתחלה הייתה בית וגן, אבל מכיוון שהיה בית ולא היה גן החליפו את
זה לבת ים, שם יש ים עד היום. שם גדלתי ולמדתי בבית ספר תחכמוני בעיר והלכתי לבני
עקיבא. היה נחמד כי כולם היו תפרנים ולא הייתה קנאה או שנאה. אני מתגעגעת לתקופה
הזאת. כשהייתי קטנה, כל פעם היו שולחים אותי לקנות בשר לפי משקל – אוקיה ורוטל.
הייתי מגיעה לברוטשטיין שהיה לו אטליז ואומרת למוכר: "יצחק, בבקשה תן לי בשר
שלא אאחר לבית הספר", כי כל הנשים המבוגרות נדחפו ואני הייתי קטנה ולא ראו
אותי – הייתי עומדת על בול עץ כדי שיראו אותי.
לא למדתי בתיכון כי אלה היו
ימים קשים, הייתה מלחמת עולם ובת ים הייתה מנותקת. במזרח היו חולות ולא היה כביש.
במערב הים. בדרום רק למצרים היה אפשר להגיע ומי רצה להגיע לשם. בצפון הייתה יפו
והים התיכון רק בתל אביב. כדי להגיע לתל אביב היה צריך לעבור דרך יפו וביפו היו
ערבים ומאורעות ואי אפשר היה לעבור. ב-1948 הייתה
מלחמת העצמאות ואבא שלי היה מגויס לצבא הצ'כי ולא היה בבית.
הקמת
משפחה
ב-1952
התחתנתי, לבעלי היה בית בראשון לציון אז עברנו לשם. הוא הגיע אחרי המלחמה באניית
מעפילים מרומניה. כששאלו אותי למה התחתנתי רק בגיל 23, עניתי שהייתי צריכה
לחכות לו. הוריי נשארו לגור בבת ים עד סוף ימיהם. הם קבורים בבית העלמין בחולון.
אבא שלי נפטר בגיל 93. 12 שנה גרנו בשיכון ואחר כך עברנו לגור במרכז העיר. גרנו
בבניין של 4 קומות, בקומה ראשונה על עמודים, 3 חדרים – בית לתפארת. הכל היה מתוקתק
ומסודר, כי יש לי אובססיה לניקיון. זה דברים שעוברים בגנים. אמא שלי הייתה כל כך
מסודרת שהיה אפשר לאכול מהרצפה. אם הייתי צריכה קניות הייתי הולכת ומיד חוזרת, לא
הייתי אחת שמסתובבת בחוץ. בעלי היה
עובד מדינה ברווחה ואני עבדתי בבית חרושת לטקסטיל 'לודז'יה' בחולון, עד שנולד בני
הבכור. תפרנו לבנים וגופיות לגברים וקומבינזונים ולבנים לנשים. בשעה 5 היה
"ים" של אנשים שיצאו מהמפעל ביחד.
לימים הייתי אצל רופא אורטופד אמרתי
לו: "כואבות לי הרגליים, וכואב לי הגב וכואבת לי היד" והוספתי:
"ד"ר מנדל, כל עצמותיי תאמרנה" הוא הסתכל אלי ואמר לי: "תגידי
לי מאיפה העברית הזאת?" לא עניתי לו. התחיל לשאול ולתחקר אותי אם יש לי
משפחה? אם אני נשואה? מאיזו ארץ אני? ועוד
הרבה שאלות. אני ישבתי מולו ולמה שרציתי עניתי. בלובי ישבו אנשים שחיכו לתורם. הם
חשבו: מי יודע מה יש לי שאני כל כך הרבה זמן בפנים מתעכבת. אז הוא שאל אותי:
"מה היית בנעוריך? היית מורה, גננת, פקידה?" יכולתי להגיד לו שהייתי
גולדה מאיר… אבל לא התביישתי להגיד שהייתי פועלת בבית חרושת והד"ר לא
האמין למשמע אוזניו!
בראשון
לציון, כמו ששרים דץ ודצה, "כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי…"
נולדו לי שלושה ילדים, 2 בנים ובת. הבן הבכור אשר והבת ציפי גרים בדולב והבן השני
משה גר בנווה דקלים וגורש מגוש קטיף לפני
עשור, והיום גר בניצן. אחרי שנולדו
לי ילדים הייתי יושבת בבית וסורגת ותופרת מכל חתיכת בד. מחלוק ישן הייתי עושה סינר
ולא היינו זורקים כלום. בעלי היה צוחק עלי מצד אחד שאני ממחזרת מצד שני היה מנשק
לי את הידיים כי ידעתי לשמור על מעט הכסף. כל פרוטה הייתי מחשבת. היינו מבשלים לפי
הפירות והירקות שהיו באותה עונה. לפני פסח היינו קונים עגבניות ופירות חדשים כדי
שלא נצטרך לברך שהחיינו בספירת העומר.
דברים שבאו בקושי הם בבחינת "מים גנובים ימתקו". לפעמים אני
מתגעגעת לימים שהיה קשה, שידעו להעריך את הדברים, זה גרם לסיפוק. היום זה עולם אחר.
אחי
היקר דוד
אחי דוד
התחתן וגר היום בשערי תקווה. הוא סיים בית ספר מקצועי, עבד בתעשייה הצבאית עד שיצא
לפנסיה. בשנת 1975 הדליק משואה בטקס יום העצמאות הממלכתי בהר הרצל על פעולתו
בתעשייה. ובתמונה מהטקס כתוב: "אני, דוד רז, תושב בת ים, מתכבד להדליק משואה זו
של יום העצמאות הכ"ז למדינת ישראל לכבודם ופיתוחם של מפעלי הבניה והתעשייה
בארץ, לכבודם של העושים בהגברת פריון העבודה ויצור לכבוד אנשי העמל והיצירה
ולתפארת מדינת ישראל".
המעבר
לדולב
בני אשר היה
בין הראשונים שבאו להתיישב בדולב. אבא שלי אמר לו: "מה, אין מקום בארץ רק פה
על ההר הזה?" אז הוא אמר לו: "סבא אתה השארת שני ילדים
ועלית לארץ. אני מיישב את ארץ ישראל כמו שאתה יישבת".
אחרי שבעלי נפטר המשכתי לגור בראשון לציון לבד, 10 שנים. ימים ולילות, שבתות וחגים. הילדים הפעילו לחצים, ממש "מלחמת העולם" עד שנעתרתי לבוא לפה
לדולב. אמרתי להם "זה לא מאהבת מרדכי זה משנאת המן כדי
שאתם תשנו בשקט בלילה". הם נתנו לי 3 אופציות: 1. דיור מוגן. 2. לבית
אבות. 3. לגור אתם. אמרתי להם: לגור אתכם זה לא בא בחשבון, אני רוצה את
הפרטיות שלי ולא רוצה להיות תלויה באף אחד. עד שהם מצאו לי את יחידת הדיור שאני
גרה בה כעת וברגע של חולשה אמרתי כן. אהבתי את הפינה שלי ואת הבית שלי. שם הלב שלי, גרתי שם 62 שנה
והרגשתי שזה המקום שלי והיה קשה להיפרד ואני מתגעגעת, אבל אין מנוס חזרה. יש פה
בדידות גדולה. הרחוב שקט לא רואים נפש חיה. יש לי עובדת מביטוח לאומי שבאה אלי 3
פעמים בשבוע ועוזרת לי ועושה לי קניות במכולת אם חסר לי. אחווה, הבת
של בני אשר למדה תקשורת בבית ספר מעלה והייתה צריכה לעשות סרט גמר, עשתה סרט עלי, איך שאני עוזבת את הבית ומתארגנת. שם הסרט:
"אני אראה אותך בית", 2013.
תשע"ה 2015
מילון
לודז'יה'בית חרושת לטקסטיל בחולון
ציטוטים
”לא התביישתי להגיד שהייתי פועלת בבית חרושת - הרופא לא האמין למשמע אוזניו!“”טוב לחיות בעד ארצנו“
