מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

פרשתי השנה מבנק לאומי אחרי 33 שנה

רעיה לביא ובראל בתכנית
דב יוסף שר הצנע
סיפורה של רעיה לביא

שמי לביא רעיה (פוטיבסקי). הורי עלו לארץ בשנת 1933. אבא שלי משה מהעיר דנציג בגרמניה. אמא שלי מרים עלתה מפולין מהעיירה יידוציק. אבי השאיר אחריו הורים ואחות. אחות אחרת גם עלתה לארץ, והאחות הבכורה בקיבוץ נען על יד רחובות.

אבא שלי השתלב כגפיר (שוטר), בממשלת המנדט (שלטון הבריטים). החיים בארץ היו קשים, הם היו חלוצים שבאו להקים את המדינה. ההורים שלי נישאו ועברו לגור בזכרון-יעקב אצל קרובי משפחה ואחי נולד, בינתיים התרחשה מלחמת העולם השניה באירופה, ההורים של אבי ואחותו נספו ע"י הגרמנים.

בזמנו ההורים לא הרבו לספר לנו על משפחותיהם. הרבה פרטים לא ידועים לנו עד היום. הורי עברו לגור בכפר-אתא ומשם לקרית-חיים. בשנת 1948 הוכרזה מדינת ישראל ,ההצבעה היתה באו"ם. השמחה והצהלה היתה רבה במדינה.

אני נולדתי בחורף שנת 1950. בחיפה באותה שנה ירד שלג, כך אחי מספר לי. שמו אלי והוא מבוגר ממני ב-7 שנים. בשנות ה-50 היתה תקופה קשה בארץ והפעילו את תוכנית "דב יוסף". כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסים עפ"י הקצבה. באותה תקופה היה עובר איש והיה מחלק קרח ונפט.

 תכניתו של דב יוסף שכונה "שר הצנע"

תמונה 1

בשנת 1953 אבי התפטר מהמשטרה. עברנו לגור בעפולה במרכז העיר ע"י סבא שלי, אבא של אמא שלי, שמאד אהבתי אותו. לאבי היתה טחנת קמח. כל החקלאים מהסביבה היו באים אליו לטחון תבואה. אמא שלי היתה עקרת –בית.

בשנת 1954 התרחשה פרשת לבון (העסק ביש). בעקבות פעולה בטחונית שנכשלה, 11 יהודים מצריים נעצרו, בחשד שהניחו פצצות בבתי קולנוע במרד הדאר ובמרכזי מידע של ארה"ב בקהיר, ובאלכסנדריה. הם הואשמו בפעולות מטעם שרותי הבטחון הישראלים, שנועדה לחבל ביחסים בין מצרים לבין המערב. זה היה בזמן שמצרים נשאה ונתנה עם בריטניה על פינוי תעלת סואץ. על שניים מהנאשמים נגזר עונש מוות. הם הועלו לגרדום :שמואל עזר וד"ר משה מרזוק. ששה נאשמים נוספים נדונו למאסר ממושך.

הגוף שנשא באחריות לכישלון החמור היה אגף המודיעין בצה"ל אמ"ן. ראשו אל"מ בנימין גיבלי השתדל לטשטש את נסיבות המפולת. בלחצו של שר הבטחון משה דיין כתב גיבלי שמי שיזם את הפעולה היה שר הביטחון פנחס לבון. פנחס לבון פנה למשה שרת ראש הממשלה לקיים חקירה. הוקמה ועדה עם נשיא ביה"ש העליון יצחק אולשן והרמט"כל הראשון יעקב דורי החליטו שלא להכריע איזו משתי הגרסאות היא הנכונה. ובפברואר 1955 הגיש לבון את התפטרותו, הוקמה ועדת השבעה שפסקה פה אחד כי "העסק ביש" בוצע ללא ידיעתו של לבון.

בשנת 1956 פרצה מלחמת "קדש" ע"ש הישוב קדש ברנע ונקראה גם מלחמת סיני. המצרים הפעילו פדאיון :יחידות פשיטה וטרור ערביות קטנות לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל. ישראל הקימה את יחידת 101 למטרה זו. ביחידת 101 היו אריק שרון ז"ל וכן מאיר הר-ציון שנפטר השנה. אבי היה מגויס במלחמה.

ביקשתי מאימי שאני לא רוצה ללכת יותר לגן. הייתי בת חמש וחצי אני רוצה לעלות לכתה א". עשו לי בחינה בהרכבת פאזל. עברתי את הבחינה ואמא שלי שילמה כמה לירות עבור השולחן והכסא. סבי נפטר כשהייתי בת 6 שנים וקברו אותו בבית העלמין סנהדריה בירושלים.

היתה לי ילדות נפלא. הרבה חברות. למדתי בביה"ס "יזרעאל". ביה"ס ממוקם בשכונה הותיקה של עפולה.ובגיל 9 עברנו לגור בשכונה בבית פרטי עם חורשה של עצי אורן. בתקופה בה גדלתי, לא היתה טלויזיה וכמובן לא כל הטכנולוגיה שקיימת היום אלא רק רדיו ופטיפון. היינו משמיעים מוסיקה באמצעות תקליטים. כמובן שלא היו מכוניות פרטיות . היינו נוסעים באוטובסים, תחבורה ציבורית. היינו נוסעים מדי שבת לחוף- הים בטנטורה, עם משאית של אחד התושבים בעפולה וכמובן ששילמנו כסף עבור הנסיעה. היינו נפגשים במרכז השכונה משחקים ומדברים. היינו בתנועת נוער ”הנוער העובד", מתכנסים ומבצעים כל מיני פעולות חברתיות. ההורים שלנו היו הולכים גם לבקר מכרים.

אדולף אייכמן, הפושע הנאצי , נלכד בשנת 1960 בארגנטינה ע"י המוסד ונחטף לישראל. ב-1961 נערך לו משפט על מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות.

כשהייתי בכיתה ח’ היה לנו מבחן סקר: ממינים את התלמידים למגמות, אני שובצתי למגמה הביולגית, היינו 7 בנות והשאר בנים. באותה עת אחי התחתן עם בת עפולה ועבר לגור בירושלים. אחי היה סטודנט לביולגיה. אבי עשה הסבה לסוכן ביטוח אחרי התקף לב קשה.

בביה"ס התיכון הייתי מכתה ט" עד כתה י"ב. היינו נפגשים מדי שבוע בבית אחר והיינו עורכים מסיבה סלונית :רקודים עפ"י שירים של שנות ה-60: אלויס פרסלי. הבייטלס, פול אנקה ועוד. כשהייתי בסוף כתה י"ב פרצה מלחמת ששת הימים. היתה מלחמה קצרה ונצחון גדול שלנו.

שסיימתי את הבגרויות הכרתי את בעלי שהתגורר בטבעון והיה שכן של חברה שהכרתי בקיטנה. אחרי חצי שנה התגייסתי לצבא למשך 20 חודש.עברתי טירונות בבה"ד 12 ואח"כ שובצתי לחר"פ-חיל רפואה. התגוררתי בת"א בבית ליגת לנשים ברח" קינג גורג.הייתי פקידת מילואים ביפו רח" יפת. היינו נוסעים בטרמפטים ולא היתה שום בעיה וסכנה.

כאשר השתחררתי חזרתי לעפולה ועבדתי מס' חודשים בבנק. התכוונתי להתחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה. באותו זמן אבי נפטר. אני ואימי עברנו לחיפה.למדתי סוציולוגיה ומדעי המדינה.ואחרי שנה שהייתי עם אימי התחתנתי ועברתי עם בעלי לגור בקריית-ביאליק.

בשנת 1972 נולדה בתי הבכורה נוגה. בשנת 1973 פרצה מלחמת כיפור מלחמה מאד קשה היו הרבה פצועים והרוגים .היינו צריכים להילחם על קיומנו. בעלי נפצע אחרי יומיים ושכב בבי"ח בילנסון.

כשהייתי בת 24 שנה התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בלשכת הרווחה בקרית-אתא. באותו זמן הציעו לבעלי שעבד בסולל בונה לעבוד בחוף השנהב באפריקה ואני הייתי בהריון שני ובשנת 1976 ארזתי הכל ונסעתי לחוף השנהב. שם נולד בני נועם. שהינו שם כ-4 שנים תקופה מאד יפה. היתה קהילה ישראלית מאד גדולה והאווירה היתה נהדרת. חברויות נוצרו ואני שומרת על קשר איתם עד היום.

חזרנו לארץ ואחרי שנה כשהייתי בת 31 שנה התחלתי לעבוד בבנק לאומי בסביניה. בשנת 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל בעלי נסע לקניה לעבוד ובחופשת הפסח הצטרפתי אליו עם הילדים, זוהי היתה חופשה מושלמת. אחרי שנה בעלי לקח חל"ת מסו"ב והצטרף לשני אחיו ופתחו עסק בטבעון שקיים עד היום.

הילדים השתלבו בביה"ס, בעלי עזב את סו"ב ונהיה עצמאי, אני עבדתי בבנק והחיים הפכו לשגרה. בשנת 1987 אימי נפטרה .ובשנת 1988 עברנו לבית גדול ויפה בקריית-ביאליק. 

ב-1991 פרצה מלחמת המפרץו באותה שנה היתה עליה גדולה מרוסיה. היום בתי נשואה פלוס 3 ילדים, גרה בכפר אוריה סיימה את הדקוטרט שלה בביולוגיה. בני נשוי וגר ב"בת שלמה", מנהל הוסטל בנתניה מצפה לילד ושואף ללמוד תואר שני בקרימינולוגיה.

אני פרשתי השנה מבנק לאומי אחרי 33 שנה וגם בעלי הפסיק לעבוד. במהלך כל שנים חוויתי חוויות רבות והכרתי לאורך הדרך אנשים יקרים וטובים אשר הפכו לחברי נפש. בנק לאומי עבורי הוא מעבר למקום העבודה ומהווה בית עבורי . בית שבו גדלתי והתפתחתי מבחינה מקצועית, רכשתי חברים ויחד עבדנו אך גם נהננו מארוחות טובות, טיולים ואף חופשות בחו"ל.

מתוך מילות הפרידה שנאמרו בבנק עם פרישתי:

"היום אני בסיומה של תקופה ארוכת שנים ובתחילתה של תקופה חדשה ומאתגרת-היציאה לפנסיה. מעבר לעבודה עימכם חשתי לכל אורך הדרך סיפוק מעשייתי המקצועית ומהערכה הרבה שקבלתי מלקוחות הבנק. בתקופה האחרונה אני מקבלת טלפונים רבים מלקוחות שהחליטו להודות לי על השירות והתמיכה שהענקתי להם לאורך השנים. הידיעה שאנשים יודעים להעריך מחממת את ליבי ומחזקת את תחושתי בצדקת דרכי.

אני עומדת היום נרגשת מעצם המחווה שלכם כלפי. כולי הערכה לרגישות שהפגנתם כלפי ושהחלטתם לכבד אותי באירוע זה. אני אנצל מעמד זה להודות לכם שהצלחתם להפוך את מקום העבודה לבית חם ואוהב עבורי ושלמרות שאני עוזבת ברור לי כי תשארו בליבי זמן רב."

מעריכה ואוהבת רעיה
 
העשרה
הסכם השילומים: "הסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הידוע בשם הסכם השילומים (מכונה גם "הסכם לוקסמבורג"), הוא הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית, על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר, ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה".
 דב יוסף שכונה "שר הצנע": "ד"ר דב (ברנרד) יוסף (27 במאי 1899[1] – 7 בינואר 1980) היה שר בממשלות ישראל, ולפני כן מעורכי הדין היהודים הבולטים בארץ ישראל בתקופת המנדט והמושל הצבאי של ירושלים בעת מלחמת העצמאות. נודע בתפקידו כשר האספקה והקיצוב בתקופת הצנע, וכונה "שר הצנע". ויקיפדיה
 
תשע"ו

מילון

הסכם השילומים
הסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הידוע בשם הסכם השילומים (מכונה גם "הסכם לוקסמבורג"), הוא הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית, על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר, ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה.

דב יוסף
ד"ר דב (ברנרד) יוסף (27 במאי 1899[1] – 7 בינואר 1980) היה שר בממשלות ישראל, ולפני כן מעורכי הדין היהודים הבולטים בארץ ישראל בתקופת המנדט והמושל הצבאי של ירושלים בעת מלחמת העצמאות. נודע בתפקידו כשר האספקה והקיצוב בתקופת הצנע, וכונה "שר הצנע".

ציטוטים

”הידיעה שאנשים יודעים להעריך מחממת את ליבי ומחזקת את תחושתי בצדקת דרכי“

הקשר הרב דורי