מאגר סיפורי מורשת

חזי (יחזקאל) מירוז ונגה אדיבי

רקע עלי

קוראים לי חזי, הגם ששמי המלא הוא יחזקאל, הנני נשוי אב ל-3 ילדים וסבא ל-6 נכדים. נולדתי בשנת 1936 בקבוצת משמר השרון, אשר בעמק חפר. בני הבכור אסף מירוז, נשוי לאיריס אליקים ואב לשני ילדים, עידו ונועה. הבת השנייה, יעל מירוז נשואה לאורן אדיבי אבי, ולהם שתי בנות. מיכל, האחות הגדולה ונגה, איתה אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי. הבן השלישי עודד, נשוי לנעמה חפץ ולהם שני ילדים, רוני ואיתי.

סבא חזי ונגה

לאחר נישואינו בשנת 1961 גרנו במשך כ-3 שנים בבאר שבע לאחר מכן במשך כ-6 שנים בירושלים שם למדתי באוניברסיטה העברית ושם נולדו גם אסף ויעל . בשנת 1971 עברנו לתל אביב, תחילה גרנו בצהלה במשך 5 שנים, לאחר מכן ברמות צהלה במשך 21 שנים. משנת 1997 אנו מתגוררים בהרצליה.

במהלך שירותי הצבאי בשנים 1954-1957 בחטיבת גבעתי, רצה גורלי שאהיה המפקד הראשון (אומנם זוטר) של "הנפט הראשון " שפרץ בחוליקאת (כיום חלץ), בשלהי חודש ספטמבר 1955. אני זוכר את מפקד החטיבה חיים בר לב ז"ל ואת שרת העבודה גולדה מאיר מבקרים במקום כשהם נרגשים עד מאוד. בעיתון הארץ התפרסמה תמונה שלי ליד מכשירי הקידוח.

בגמר שרותי הצבאי, נשלחתי ללימודים בבית ברל, ושם הכרתי את מי שהפכה בחלוף שנתיים לאשתי, דפנה אורתר, לאחר שנתיים של הכירות התחתנו בירושלים ,בשנת 1961.כמתנת חתונה מאוחרת, יצאנו לטיול 3 חודשים באירופה.לאחר שעזבתי את משמר השרון עברנו לגור בבירת הנגב.שם שימשתי כעובד משרד החינוך והתרבות. תחילה כאחראי על בתי ספר לנערים עובדים במחוז הדרום, ולאחר מכן כממונה על היחידה לתרבות במחוז זה. האיש שבאותם ימים מונה כמנהל היחידה הארצי, היה יצחק נבון, לימים הנשיא ה-5 של מדינת ישראל,

אשתי, דפנה שימשה כמורה מחנכת בבאר שבע ואחר כך בירושלים ובתל אביב בשכונת צהלה. בחלוף 13 שנים של הוראה, היא עשתה הסבה מקצועית ועברה לעבוד בחברה להגנת הטבע. במהלך עבודתה היא כתבה מידי שבוע את מסלול הטיול המשפחתי שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות". בחלוף 11 שנים, חלק מהמאמרים הללו הפכו לסדרת ספרים בשם:  " יום טיול " בהם "יום טיול לילדים " וכן  "יום טיול לאתרי בראשית ". זאת בצד הספר "לאנטליה באהבה". סך כל ראו אור 7 ספרים. בנוסף, היה לה "מדור שבועי בגל"ץ, בצד הופעות רבות בטלוויזיה.

בירושלים למדתי לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בחוג לסוציולוגיה. במהלך לימודי שמשתי כעמית מחקר במכון ליהדות זמננו, במסגרת הפרויקט "רכישת קרקעות" בתקופת המנדט, שהוא פרק מרכזי בחשיבותו בסכסוך שביננו לבין הפלסטינים. הרבה עבודות דוקטורט נעשו בהישען על חומר תעודי זה. בעת לימודי אלה, התחוללה מלחמת "ששת הימים" ואני כסמל מודיעין של גדוד 163 של "חטיבת ירושלים," שהיה שותף לצנחנים בשחרור העיר, זכיתי ליטול חלק במניין הראשון שהתכנס ליד הכותל המערבי, בבוקרו של יום רביעי, הוא היום הראשון גםלשחרורו של האתר הזה.

המעבר לתל אביב היה כרוך בפרידה עצובה "מירושלים הגדולה והקטנה". אני אהבתי את "ירושלים הקטנה "יותר מאשר את האחרת. כך, הן משום שהיתי עד לכמה קורבנות, לחיים צעירים שאבדו ממש לנגד עיני, שנהרגו במהלך הכיבוש, ובעיקר, משום שהעיר קיבלה ציוין שהוא מאוד זר לרוחי! אולם, מתל אביב היו לי זיכרונות ילדות נעימים ביותר.

אבי נדרס בהיותי בן 6 ומידי שנה בשנה נהגתי בחופשת הקיץ להימצא חודש ימים בבית דודי פולה ונפתלי פינצ'בסקי ז"ל,בתל אביב,  שם נהניתי ממעמד מיוחד. לשלושת בנותיהם לא היו ילדים! בתור קוריוז, נהגתי ללכת מביתם שבשדרות ח"ן לקיוסק סמוך, עליו היה שלט "מחר גלידה חינם." באתי, ובעל הקיוסק אמר לי תבוא מחר. למחרת, הוא שוב אמר לי את אותו הדבר. ביום שלאחר מכן, הוא כבר שאל אותי "ילד אתה לא יודע לקרוא " נעלבתי ובערב סיפרתי לדודי איך צוחקים עלי בתל-אביב. דודי גם הוא כך צחק שדמעות היו לו בעיניים והוא אמר לי "אני כבר, אלמד אותך מה זה החיים האמיתים. בקיבוץ לא יודעים ולא מבינים אותם" …בכלל, הם פינקו אותי ועשו זאת כמובן, גם כדי להקל על יתמותי.

בעבודתי בתל אביב שימשתי כמנהל המדור החברתי במכון למחקר כלכלי וחברתי של ההסתדרות ולאחר מכן כמנהל בפועל של "ארכיון העבודה" הרביעי בגודלו בישראל, שהכיל כ-8 מיליון מסמכים, בהם, בין השאר, כתב היד של המשוררת רחל, בצד ספריית ענק בת כ-65 אלף ספרים. אני הוא שהעביר את כל הגנזים הללו מבית לסין למכון לבון.

הורי והורי אשתי

אבי ישראל רוזנבלט ז"ל נולד בדוניבצי (אוקראינה) בשנת 1896 ועלה ארצה בשנת 1921 במגרת ",העליה השלישית." הוא הספיק ללמוד שנתיים רפואה ואז פרצה מהפכת אוקטובר 1917. לימודיו של אבא ז"ל הופסקו ובית החרושת שהיה לסבי חיים מאיר רוזנבלט ז"ל הוחרם, והוא נכלא לכמה חודשים.  אבי כסטודנט  לרפואה, אירגן תחנת עזרה ראשונה לפצועים הרבים שנזקקו לעזרתה, בעקבות המלחמה שבין "האדומים" "והלבנים",

הם הבולשביקים מזה,והמנשביקים מזה. אחרי ניסיון שנכשל להבריח את המשפחה לרומניה, בפעם השנייה הוסגה ההצלחה ומשפחתו של אבי השתקעה בגלץ שברומניה הסמוכה לגבול עם אוקרינה. בחלוף כמה שנים חלה בה התפתחות טיפוסית לגורלו של עמנו. אבא ז"ל ובעקבותיו שני אחיו הצעירים יותר שמשון ובנימין רוזנבלט, שעלו ארצה והיו בין מייסדי קבוצת משמר השרון, ואילו שני אחים האחרים, יעקב ונוטע, עברו לפאריס ולמדו שם הנדסה. האחד הנדסה כימית והשני הנדסת בניין .נוטע חזר לרומנייה ובשנת 1956 הוא עלה ארצה והחל לעבוד בבתי הזיקוק שבחיפה. ואילו יעקב. נשאר בפאריס ובעת מלחמת העולם השנייה, הוא נשלח למחנה ריכוז, ולמזלנו "זכה," והיה בין ניצולי המחנה אושוויץ, ממנו יצא במשקל של 27 קילוגרם וללא ריאה אחת. הוא סיפר לי כי נשבע שכף רגלו לא תדרוך עוד בגרמניה!

אך לאן מתגלגלים החיים? בתו מרים רוזנבלט, הכירה גבר שחיי בפרנקפורט שבגרמניה, החתונה שלה עמו, נערכה שם! כשם שגם חייה התנהלו שם, ואיך שאל אותי דודי יעקב, מה יכולתי לעשות? תגיד אתה, שנולדת בישראל. שתקתי רגע ועניתי לו "אני חושב שהייתי עושה בדיוק מה שאתה עשית," כלומר, מפר את שבועתי ונוסע לגרמניה.

אמי טובה דז'לובסקי (רוזנבלט) ז"ל נולדה בלוז' (פולין) בשנת 1897, עלתה ארצה בשנת 1924. היא נולדה למשפחה אמידה ולמרות שנמנתה על חסידי גור , אימא למדה והוסמכה כגננת. בהשפעת תנועת גורדוניה שהייתה אז בראשית דרכה, היא עלתה ארצה יחד עם 6 חברות והיה להן שם מיוחד: "קבוצת ה-7". בפתח תקווה היא הכירה את אבי . אחותה של אמי נשארה בלוג' שבפולין ורק בקיץ 1939  היא הצליחה לעלות ארצה עם בעלה ו-3 בנותיה , תודות לסר טיפיקתט (רישיון כניסה לארץ) שאבי ז"ל הצליח להשיג עבורם,  בהיותם בעלי הון. אימי שהייתה אדם דתי חייתה בקבוצה חילונית ומצאה שביל זהב להלך בו. אחד המשפטים הזקורים לי מפיה היה, דע לך כי בהעלותי ארצה לא התקשיתי לחיות עם המחסור, או עם הדלות ועם תנאי מזג האוויר הקשים, אלה, העובדה שבמשך למעלה מ-10 שנים נאלצתי לחיות ללא מוזיקה! שכן "קול ירושלים". נוסד רק בשנת 1936.

הורי אשתי הם גינה ויוחנן (הנס) אורתר ז"ל. גינה שימשה כיועצת שר החינוך והייתה האחראית המדעית על "מבחני הסקר" הן על השאלון והן על ניתוח תוצאותיו. כמו כן שימשה כמרצה בכירה באוניברסיטה העברית בירושלים. חותני יוחנן אורתר שימש כמנהל המחלקה לפיצויים אישים מגרמניה במשרד האוצר. בתוקף תפקידו זה, יצג את המדינה כמה פעמים במסה ומתן אם ממשלת גרמניה המערבית.

להלן סיפורי מימים עברו

שריפה שכזאת

בילדותי, נהוג היה כי ילדי הקיבוץ אוכלים בחדר אוכל נפרד, הוא חדר האוכל לילדים. כאשר צמוד לו היה גם מטבח נפרד, ששירת רק אותנו. היו אלה צריפי עץ שכוסה בטול, כלומר בד ספוג בזפת  שהקנה לצריף צבע קודר במיוחד, זאת, כדי למנוע חדירת מים ברווחים שבין העצים ששימשו כקירות, הצד הפנימי היה לבן. כך שהקירות אילו נצבעו ועליהן נתלו כמה תמונות וכמה סיסמאות. אחת מהן: "העבודה היא כל חיינו" .

השולחנות היו ארוכים ולידם ספסלים במקום כיסאות. חשוב ביותר היה לאכול את כל מה שבצלחת, מי שלא גמר את מה שהיה לו בצלחתו "זוכה" היה כי הצלחת הזאת תחכה לו בארוחה הבאה כתנאי קודם לקבלת הארוחה הבאה.כך התפתחה לה מאין "תעשייה" של הברחת אוכל. היו ילדים שהצליחו להוציא עגבניות, גבינה ולהחדירן לכיסים שלהם ובכך מנעו את "התענוג" לאכול שוב את מה שלא רצו לאכול, שעלול היה כאמור להמתין להם בארוחה הבאה.

בכלל, נהוג היה להסביר לנו כי חובה לאכול, חובה לגמור את מה שיש בצלחת, תמיד ובפרט כאשר בעולם מתרחשת מלחמה, היא מלחמת העולם השנייה. וכן, כי יש מיליוני ילדים רעבים באסיה ובאפריקה. זכור לי כי פעם שאלתי את המטפלת שלנו "האם זה שאוכל את מה שבצלחת יכול באמת לעזור להם" והיא ענתה לי: תאכל, במקום לשאול שאלות!

בקצה חדר האוכל היה ארון מיוחד ובו הרבה תאים וכן מגירה ובה שמות כל הילדים. כאשר מישהו לא היה גומר את מה שהיה לו בצלחת ומקומות הישיבה היו קבועים, הרי שזאת הייתה נלקחת לארון ושמו של "החוטא" הוצמד לה וכך היא המתינה לו עד לארוכה הבאה.

בוקר אחד התעוררנו לקול נפץ ועשן, חיש מהר קמנו ועם פיג'מות יצאנו החוצה ומה רואות עינינו? המטבח של חדר האוכל שלנו עולה באש! חברי הקבוצה ניסו להיאבק באש שהתלקחה והתפשטה במהירות לעבר חדר האוכל, שהוא כנזכר צריף עץ, עמדנו מופתעים והנה האש מכלה את השולחנות את הספסלים והיא מגיעה חיש "לארון שלנו" שהיה והוא איננו עוד !

ממש בעת שריפתו נשמע פתאום קול: " יופי יופי! ברוך שפטרנו", באופן ספונטני כולנו התחלנו למחוא כפיים, כאילו היה זה סיום של מופע מענג, אחת המטפלות החלה לצעוק אלינו "טיפשים שכמוכם! לכו מכאן מיד!", פקד עלינו אחד החברים שעסק בכיבוי האש, ואנחנו כמובן שצייתנו, ובשמחה מהולה בעשן שכבר גרם לכמה מאיתנו להזיל דמעה, עזבנו את המקום. מאז, התחלנו לאכול בחדר האוכל של המבוגרים (הנראה בצילום) בשעות מיוחדות  וללא "ארון הקודש" המתואר.

 חדר האוכל של המבוגרים

המצגת של סבא חזי

קישור לסיפור: אבי הנחיל לי את שירי – אהבתי לטיולים

הזוית האישית

בעבודתי בתל אביב שימשתי כמנהל המדור החברתי במכון למחקר כלכלי וחברתי של ההסתדרות ולאחר מכן כמנהל בפועל של "ארכיון העבודה" הרביעי בגודלו בישראל, שהכיל כ-8 מיליון מסמכים, בהם, בין השאר, כתב היד של המשוררת רחל, בצד ספריית ענק בת כ-65 אלף ספרים. אני הוא שהעביר את כל הגנזים הללו מבית לסין למכון לבון.