מאגר סיפורי מורשת

תולדות סבתא רבתא כרמלה

סבתא רבתא כרמלה בת רביעית למשפחה בת שבעה אחים. סבתא רבתא כרמלה נולדה בעירק בעיר בגדאד למדה בבית הספר אליאנס לאבא של סבתא רבתא הייתה חנות נעליים בבגדאד הם גדלו בבית גדול והיו מאוד אמידים. היה להם בית גדול מאוד עם עליית גג ששם היו ישנים בימים החמים. היה להם מרתף גדול ששם היו מאחסנים צנצנות של ריבות מפירות טריים שאמא של סבתא רבא הייתה מכינה הם גדלו בבית אוהב וחם ולא היה חסר להם כלום.

היחסים עם המוסלמים בעיראק לפני פרעות הפרהוד

היהודים חיו עם המוסלמים ביחסי שכנות  טובה ולא היה שום פחד. בבית של סבתא רבתא הייתה עוזרת בית מוסלמית. בחנות של אבא של סבתא רבתא עבדו אתו מוסלמים והיו נאמנים מאוד. היהודים הגיעו לעבוד במשרות בכירות מאוד בממשלה. היו מנהלי בתי ספר, מנהלי בנקים ועוד משרות בכירות רבות, אפילו במשטרה.

היהודים בתקופה זו לא הרגישו שנאה או אנטישמיות עד למאורעות הפרהוד בשנת 1941. בתקופת המלך פייסל היהודים בעיראק חיו לצד הערבים ללא חשש. זו הייתה תקופת  הפריחה והשגשוג של יהודי עיראק.

מאורעות הפרהוד 1941

אמא שלי סיפרה לי: "בחג השבועות ו' בסיוון תש"א (1941), כל המשפחה לבשה בגדים לבנים כמיטב המסורת ויצאנו לבית הכנסת. אמא נשארה בבית להכנת תבשלי החג. אנחנו הילדים שחקנו בחוץ כאשר פתאום התחילו התפרעויות, אספסוף של מוסלמים התנפלו על היהודים ברחובות הראשיים הוכו מכות רצח לעיני כולם בזמן המהומות נבזזו חנויות היהודים, שדדו מהם את התכשיטים ורצחו גברים נשים וילדים.

אני ילדה בת 9 רואה את כל המראות הקשיים ורואה את אבא שלי מדמם רצה הביתה לספר לאמא את מה שקרה. אמא בקשה מכל הילדים להיכנס לחדר ולא לצאת. היא יצאה לחפש את אבא אבל לא נתנו לה להתקרב. בערב הגיעו חיילים עיראקים וספרו לאמא שאבא נרצח ונקבר בקבר אחים. הם רצחו 179 יהודים גברים נשים וילדים וקברו את כולם בקבר אחים אחד- "קבר  אחים".

החיים אחרי מאורעות הפרהוד

אמא הוסיפה וסיפרה: "החיים כבר לא היו כפי שהיו בעבר, הרגשנו שנאה ופחד. הייתי צריכה לטפל בשבעה ילדים לכן לא יכולתי להמשיך את הפעילות בחנות" אירועי הפרהוד הביאו לצמיחה של המחתרת הציונית. אחי הצטרף למחתרת ועזר ליהודים רבים לעלות לישראל דבר שהביא לתהליך עליית יהודי עיראק בצורה לגלית הפעילות נקראה מבצע "עזרא ונחמיה".

עלייה לארץ ישראל- מבצע "עזרא ונחמיה"

בשנת 1950 החלטנו לעזוב את עיראק ולעלות לארץ ישראל. השארנו מאחורינו את כל הרכוש הגדול שהיה לנו ארזנו מזוודה קטנה לכל אחד ועזבנו את הבית הגדול ואת כל העושר שהיה.

החיים במעברה

כשהגענו לארץ ישראל, לקחו אותנו אל מחנה מעבר ששמו שער-העלייה (נמצא ליד חיפה) שם בדקו את המסמכים שלנו ומצב הבריאות שלנו .קבלנו חיסונים שונים וגם עברנו חיטוי בדי-די-טי (רעל שעלול לסכן את החיים). קבלת הפנים הזו זכורה אצלי כטראומה איומה ביותר. אנחנו, שגרנו בבית גדול נקי ויפה, פתאום מגיעים ומרססים אותנו  בחומר רעיל כאילו אנחנו מצורעים.

התנאים במעברה היו קשים ביותר – צפיפות, מחסור במתקנים סניטאריים, מזון דל, שהוכן במטבחים מרכזיים. היינו מנותקים מהארץ ומהאוכלוסייה כי המעברות היו מחוץ לעיר. היו קשיי שפה והוותיקים הרגישו עליונות על העולים החדשים. נאסר עלינו לחפש עבודה מחוץ למעברה כתוצאה מכך ישבנו חודשים בלי לעשות דבר, מדוכאים וחסרי אונים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ למקום המגורים ושימשו מספר רב של משפחות. אנחנו שעזבנו אורח חיים טוב, רכוש רב ומעמד חברתי גבוה היה מאוד קשה לנו להתרגל לרמת החיים במעברה שהייתה ירודה משמעותית מזו שהייתה לנו בעיראק.

חורף קשה במעברה

בחורף היו שיטפונות קשים שגרמו נזקים לאוהלים ולרכוש המועט שהיה לנו. החורף בשנים 1951-1952 היה קשה מאוד. הממשלה הביאה חיילים לעזור לנו. החיילים חפרו תעלות ניקוז, ועזרו לנו לתקן את האוהלים שנפגעו.

מעבר לבאר שבע

אחרי תקופה של כמעט שנתיים במעברה התבשרנו שאנחנו מקבלים בית קבע בבאר שבע. בשנת 1953 עברתי לבאר שבע שם התחתנתי עם סבא ניסים. החיים בבאר שבע אז גם לא היו קלים. באר שבע לא הייתה מפותחת כמו היום. הבתים היו בתי אבן של ערבים אבל לא התלוננו כי התנאים היו הרבה יותר טובים מהמעברה. בבאר שבע קבלנו פנקס תלושים לקבלת מזון ולכל בית הקציבו מספר קטן של מצרכים שאותם היו מקבלים והיינו צריכים להסתדר עם זה עד החלוקה הבאה.

התרחבות המשפחה

בין השנים 1954 ל-1961, ילדתי 4 בנות ו2 בנים. סבא ניסים עבד במפעל "חרסה" מפעל לייצור כלים סניטרים. סבא ניסים פרנס את המשפחה יפה מאוד. אני לא עבדתי וגידלתי את ששת הילדים שלי לתפארת. אני לא מצטערת על ההחלטה של אמא שלי לעלות לארץ ישראל. אני שמחה מאוד לראות את הילדים הנכדים והנינים שלי גדלים בישראל, תורמים לארץ ושמחים לחיות פה, אבל אני לא שוכחת אף פעם את הרגע האכזרי של רצח אבא שלי מול העיניים שלי ומצטערת מאוד שאין קבר לעלות ולזכור אותו.

חלק מהעבודה כתובה בגוף ראשון כפי שסבתא מאירה שמעה מסבתא רבתא כרמלה את הסיפורים וכאילו היא מעבירה ללימור ואמילי .

הזוית האישית

סבתא מאירה: "נהניתי מאוד להעביר את סיפור חייה של אמא כרמלה את הזיכרונות והמאורעות שעברה בעיראק עד להגעה לארץ ישראל. לימור דור שלישי למשפחתנו והייתה הזכות לספר לה את ההיסטוריה למען לא תשכח.

לימור: "אני נהניתי מאוד לעשות את העבודה עם סבתא ואמילי ולמדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי כמה סבתא רבתא עברה קשיים בילדותה עד העלייה לארץ ישראל". אמילי: "לפי דעתי תהליך העבודה היה מאוד מהנה וכיף. אני מאוד שמחה שהיה לי את האפשרות לעשות את העבודה עם לימור וסבתא מאירה".