מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי ז'קלין (כהן) אוזן

שלום נולדתי  בתאריך 13 למאי בשנת 1932 בנבל זו עיר בתוניסיה, כ – 60 קילומטר מעיר הבירה תוניס. אני הכי קטנה מבין אחיי. יש לי 2 אחיות ו – 3 אחים (לא כולל אותי) שמותיהם הם: הבכור יוסף – בעל חנות מכולת. השנייה מתילד, שעסקה בתפירה. השלישי אברהם, שעסק לרוב בתורה, בנגרות, שוחט, מוהל ורב בבית הכנסת. הרביעית אידה, עסקה בריקמה. חמישי מאיר, עסק בעסקי הנעליים והשישית אני זקלין, האחות הקטנה שגם אני עסקתי בתפירה כמו אחותי מתילד. למדתי בבית ספר יסודי (madame duran). בילדותי התחביבים שלי היו: משחקי כדור, קפיצה בחבל ומספרים סיפורים. בנוסף אהבתי מאוד שירים בצרפתית.

בשנת 1942 מלחמת העולם השנייה היגיעה מאירופה לתוניסיה. אני הייתי אז בת תשע. אני זוכרת שהיו ימים מאוד קשים שעברו עלינו. מצב זה נמשך כמה שנים של קשיים נוראיים כגון: לא יכולנו לצאת מהבית ולפגוש חברים וימים שלמים לא הלכנו לבית ספר. הגרמנים והערבים היו מסתובבים בבתי היהודיים לוקחים  וגונבים את כל הדברים שמצאו חן בעיניהם. היו כל הזמן חיפושי נשק  בבתינו.

אני זוכרת אירוע כשהם נכנסו לביתי, הייתה לנו  אז כלבה שקראו לה לולו, היא הייתה נובחת חזק מאוד. לאחד מהגרמנים היה רובה ביד והוא כיוון אותו אליי בגלל שהכלבה לולו נבחה כל הזמן. אני זוכרת שאני פחדתי מאוד שיעשה משהו ללולו או לי.

אחרי כמה שנים החליפו שלטון מצרפתי לערבי ואז לקחו לנו את בית הספר שלנו שהיה קרוב ונתנו אותו לערבים ואת בית הספר שלהם הביאו לנו שהוא היה רחוק מאוד. היו אז הרבה מריבות בין הערבים והיהודים, החליפו שלטון וראש הממשלה היה חביב בורגיבה.

מהתקופה הקשה הזו נשארה לי תמיד התמונה בעיניים, איך אחותי חזרה מעיר קטנה ששמה היה סוס (עיר בתוניס) והיא הייתה בצומת הדרך על העגלה עם כל מיני חפצים שהיו לה בבית. הם בדיוק חזרו, היא ובעלה על עגלה עם סוס. היא הייתה בשוק מכל המהומות שהיו. מישהו פגש אותה והוא ידע שהיא הבת של שמעון כהן. הוא שאל אותה את רוצה שאני אחזיר אותך הביתה? והיא ענתה לו כן אני אשמח וככה הוא החזיר אותה בבטחה עד לביתה. היא נשארה איתנו בבית עד שירגעו הרוחות. אחותי הייתה מאוד מאוד חולה. האירועים הקשים השפיעו עליה כל הפחד והלחץ. כשהיא הרגישה יותר טוב היא עברה לגור עם בעלה בתוניס, בבירת תוניסיה.

אחרי כמה שנים קשות שעברו פה בארץ על המתיישבים, הכריזו על הקמת מדינת ישראל. השמועה היגיעה  גם אלינו. מאז שקמה מדינת ישראל תמיד רציתי שנעלה כל המשפחה למדינת ישראל.

העלייה לישראל

כל השכנים החברים עלו לארץ ישראל ורק אנחנו ברחוב  נשארנו עם כל הערבים ולא היה לנו נוח לצאת או להסתובב ברחוב לא בלילה ולא ביום. תמיד ביקשתי מהורי שנעבור כל המשפחה לארץ ישראל. כל שנה  הם דחו זאת לפעם אחרת, עד שהגעתי לגיל 30 ומתוך אידאולוגיה ופטריוטיות החלטנו אני ואחי בשנת 1962 שנעלה לארץ ישראל. אני אחי ואשתו נסענו מתוניס למרסיי שבצרפת. משם הלכנו לסוכנות היהודית והם לקחו אותנו לאנייה המפליגה לישראל. לקח לנו שבוע שלם כדי להגיע לארץ. כשירדנו מהאנייה נציגי הסוכנות קיבלו אותנו ונתנו לנו בית של חדר וחצי בראשון לציון, בשכונת רמת אליהו. לא היה שם מים וחשמל. היינו מדברים קצת עברית, היה לנו קצת קשה.

אחרי כמה חודשים כשהיינו כבר בארץ, אחי נסע לרמלה ופגש  שם כל מיני חברים שלו מתוניס. באחד הימים הם החליטו לעשות ערב ראש השנה ביחד עם כל החברים. כך חגגנו כל החברים את ערב ראש השנה, היו שם הרבה בחורים צעירים ומבינהם בחרתי את בעלי שהתחתנתי אתו אחרי שנה.

סבתא ז'קלין וסבא חליפה בצעירותם

היה לי מאוד מאוד קשה בלי הוריי וגרתי עם אחי ואשתו שנה נוספת ורק אחר כך קיבלנו בית. הבית לא היה גדול. היו בו שני חדרים. התפרנסנו מעבודתנו, בעלי אוזן חליפה היה אזרח עובד צה"ל ואני עבדתי ביקב בראשון לציון. אחר כך נולד לי בן ראשון ששמו היה סמי שמעון ואז כבר לא יכולתי לעבוד יותר. אחרי שנתיים  בא לעולם הבן  השני ששמו היה אילן ואחרי עוד שנתיים קיבלתי בנים תאומים ששמם: אמנון וירון. אחרי שבע שנים היגיעה הבת ששמה גלית מרגו בשנת 1965.

אחי לא מצא את עצמו בישראל ועזב את ישראל עם אשתו לצרפת. מצד אחד היה לי מאוד עצוב שאני לבד בישראל בלי הורים או אחים אבל מצד שני היה לי כיף מישראל היפה ובכלל שהצלחתי להגיע לישראל.

הזוית האישית

ז'קלין: אחרי הרבה מאוד שנים ילדיי גדלו התחתנו הביאו ילדים ולי הביאו נינים. והשנה יחד עם ליאור אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי.