מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקיבוץ אפיקים בשנת 1941. באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ. אנחנו, היהודים, קראנו לארצנו "ארץ ישראל", אבל כל העולם קרא לה פלסטינה. קיבוץ אפיקים נמצא בעמק הירדן, כמה קילומטרים מדרום לכינרת. שמו אפיקים ניתן לו מפני שהוא נמצא בין אפיק נהר הירדן שזורם קצת ממערב לו, ובין אפיק נחל הירמוך ממזרח. מסביב לקיבוץ אפיקים יש עוד ישובים, רובם קיבוצים. ביניהם הקיבוץ הראשון שהוקם בארץ, דגניה, וגם הקיבוצים מעגן, מסדה, שער הגולן, בית זרע, אשדות יעקוב, מנחמיה וגשר. כל הישובים היהודיים נאחזו בקרקע, עבדו את האדמה, קלטו עלייה ובעצם נוכחותם קבעו את גבולות הארץ ארץ ישראל שלנו.

בכ"ט בנובמבר 1947, כשנתיים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה שבה נרצחו שישה מיליון יהודים, החליטו החברות באו"ם ברוב קולות על חלוקת פלסטינה בין שתי האוכלוסיות שגרו בה, ערבים ויהודים. הייתי ילד, אבל אני זוכר היטב את השמחה שפרצה כשנודע לנו בקיבוץ שעצרת האו"ם אישרה את תוכנית החלוקה. הבריטים יעזבו, ולנו תהיה מדינה משל עצמנו. אבל הערבים שגרו בפלסטינה לא הסכימו להחלטת האו"ם. התושבים הערביים התחילו לירות על ישובים ועל התחבורה היהודית. האנגלים התחילו לעזוב את הארץ, וככול שהתקדמה עזיבתם, גברו ההתקפות על היישובים ועל התחבורה היהודיים.

בקיבוץ שלנו, כמו בקיבוצים השכנים, כל חבר וחברה עברו אימוני נשק. אמא שלי הייתה אלופת זריקת הרימון בין הבנות של הקיבוץ! באמצעים הפשוטים שעמדו לרשות הקיבוץ בנו עמדות הגנה, וחפרו תעלות קשר בין העמדות. חפרו מקלטים, בעיקר כדי להגן עלינו, הילדים. לעבודה בשדות יצאו כולם חמושים. מכשירי קשר לא היו לאנשים, ולכן השמירה והביטחון האישי חייבו שימוש באמצעים שהיו בנמצא, כמו דגלים, מראה, פנס ועוד. אני זוכר שהיה תמיד מתח באוויר/

.בה' באייר תש"ח (15 מאי 1948) כינס בן-גוריון את האסיפה הלאומית והכריז על הקמת מדינת ישראל. כל העולם היה בטוח שהערבים ינצחו את היהודים המעטים, שחלקם היו פליטי השואה. רבים היו מודאגים מאוד גם בארץ. היינו כאן מעטים וחסרי אמצעים. הייתי אז כבן שבע, בכיתה א'.

אנחנו, ילדי הקיבוץ, לא גרנו בבית ההורים, אלא בבית ילדים משותף עם ילדי הכיתה שלנו. למעשה כמעט לא פגשתי את ההורים שלי או את אחותי, שהייתה בת שנתיים. אמא שלי הייתה הטרקטוריסטית של הקיבוץ, ואבא שלי היה מפקד בהגנה ואחר כך בצה"ל שהוקם תוך כדי מלחמת העצמאות. ממזרח לקיבוץ התנשאו רכסי הגולן והגלעד, שביניהם מפריד נחל הירמוך בערוצו העמוק והתלול. הגולן במדינת סוריה והגלעד במדינת ירדן. הסורים התחילו להפגיז את ישובי עמק הירדן. הקיבוצים שער הגולן, מסדה ודגניה ספגו את עיקר הפגזים, אבל גם עלינו באפיקים נפלו פגזים. נכנסנו למחסה. במקלט, שהיה צפוף מאוד, ולא היו בו שירותים או מים, היינו מכונסים ילדי הכיתה שלי ועוד כיתות. המקלט הזה היה בעצם תעלה באורך של כעשרה מטר, בעומק של כמטר וחצי וברוחב של כשני מטר, ומעליה הונחו לוחות פח גלי שעליו פוזרה שכבה דקה של אדמה. כל פגז שנפל, אפילו רחוק מאתנו, גרם לרעש ורעד כאילו נפל עלינו.

כילדי קיבוץ היינו די עצמאיים, ובמושגים של היום בכלל לא מפונקים, ממש קשיחים. היו שתיים או שלוש חברות קיבוץ ששמרו עלינו, עזרו לנו, ודאגו לשלומנו. מובן שלא היה לנו רדיו או טלפונים. ידענו מה קורה בחוץ, בקיבוץ ובעמק הירדן, רק דרך סיפורי החברות הבוגרות. הן שמעו את הסיפורים מחברים וחברות הקיבוץ שעברו מידי פעם וסיפרולהן מה קורה. היינו במצב הזה כמה ימים. למרות שכמו שכבר סיפרתי אפיקים לא ספגה הפגזות קשות, בזיכרוני נשארו כמה פיצוצים ואבק בתוך המקלט שבא בעקבותיהם. לא היה בכי או פחד, היינו ביחד דיברנו ושיחקנו במרחב הצר שהיה לנו. הכרנו אחד את השני כמו אחים, תמיד חיינו ביחד, ובמילא לא היינו מורגלים בפינוק של הורים.

אני זוכר שיום אחד העירה אותנו אחת מחברות הקיבוץ באמצע הלילה. אני לא יודע מה בדיוק אמרה אבל זוכר שאמרו לנו שעוד מעט נצא מהמקלט. צריך לעלות מהר על המשאיות ואתן נעזוב את הקיבוץ למקום אחר, ששם אין הפגזות. לא היו לנו חפצים פרטיים, ובלאו הכי ישנו בבגדינו, ואיתם עזבנו את המקלט. בחוץ היה שקט וחשוך. בקיבוץ הייתה האפלה, וגם פנסי המכוניות נצבעו כחול. פתאום ראיתי את אמא שלי. היא עמדה ליד המשאית. אני לא זוכר מה בדיוק אמרנו, אבל היא הרימה את ידה לעברי כשישבתי על המשאית, והעבירה לי את הספר "הרפתקאות גוליבר". שיירת המשאיות ועליהן כול ילדי הקיבוץ והתינוקות יצאה לדרך. רק לי היה ספר, ועוד במתנה .

היום, כשאני מנסה לזכור את הדרך שעברנו, אני נזכר רק בנסיעה אין סופית, מטלטלת וצפופה. כשהגענו לאזור המושבה יבנאל עלה כבר היום, ופתאום ירו על השיירה שלנו. המשאיות נעצרו. כולנו קפצנו והסתתרנו עד כמה שהיה אפשר. שמענו שחברת קיבוץ אחת שהייתה במשאית של התינוקות נפצעה מהיריות. אחרי חילופי אש בין אנשי הליווי שלנו לתוקפים, פסקו היריות והיה שוב שקט. עלינו שוב על המשאית שלנו, ונסענו כל היום, בלי סוף ממש. נדמה לי שישנו רוב הדרך. המשאית שלנו עצרה לבסוף. היה כבר שוב לילה. ירדנו ועמדנו, כול חבורת ילדי הכיתה, ליד המשאיות. לא ידענו איפה אנחנו ומה הולך לקרות. אחר כך באה אחת מחברות הקיבוץ, וחילקה אותנו לזוגות. אני ואסתר בת כיתתי נקבענו כצמד. הסבירו לנו שנגור אצל משפחות מאמצות, שישמרו עלינו ויטפלו בנו. אל אסתר ואליי נגשה אישה שלא הכרתי, לצערי אני לא זוכר מה היה שמה, ואמרה שאנחנו בקריית חיים ליד חיפה, ונגור אצלם בבית. היא סיפרה שגם להם יש ילד שקוראים לו יגאל, ובבוקר נפגוש אותו. אני זוכר שהתעוררנו לבית שחייך אלינו. אכלנו, התרחצנו, קבלנו בגדים להחלפה. הסתבר לנו שהילד של המשפחה שאירחה אותנו, יגאל, לא בבית. הוא בעצם היה בחור בן שש עשרה שנחשב בעינינו ממש גדול, והיה בפעילות צבאית. נישארנו לגור אצל המשפחה החביבה הזו. מידי פעם הינו נפגשים עם שאר חברי הכיתה. לא למדנו בכלל. לא היה לי קשר עם אחותי ועם ההורים. אבל לא הייתי חריג, לאף אחד מאתנו לא היה קשר עם הבית והמשפחות.

אחרי תקופה נעימה בקריית חיים עברנו כולנו לגור בחיפה. שיכנו אותנו בבית הספר הריאלי שבהדר הכרמל (המבנה הנאה הזה משמש היום כמוזיאון המדע). ישנו וחיינו באחת הכיתות. מדי פעם היו אזעקות, ושמענו יריות ופיצוצים. אני זוכר כמה לילות של קולות מלחמה רועמים. כולנו מקובצים במרתף הבניין, וחברות הקיבוץ המעטות שהיו איתנו עודדו אותנו, סיפרו לנו סיפורים ושרו לנו שירים שקטים. אחר כך שקטה העיר, ומדי פעם יצאנו מהבניין. את התינוקות, ביניהן אחותי, שיכנו במלון "כרמליה" (המלון קיים עוד היום). באחד הימים, הגיעה אמא שלי ביחד עם עוד כמה אמהות לביקור קצרצר כדי לפגוש את הילדים.  בינתיים התחוללה מלחמה קשה בכול רחבי הארץ. בעמק הירדן, הקיבוצים שמסביב לאפיקים שער הגולן ומסדה ספגו הפגזות קשות והותקפו על ידי הסורים. חברי קיבוץ מסדה נאלצו לסגת ופונו. כוח צבאי סורי שכלל גם טנקים התקדם לאורך שפת הכנרת, ותקף את קיבוץ דגניה. צריך לזכור שחברי הקיבוצים לא היו אנשי צבא. הם היו חקלאים עובדי אדמה, רובם בעלי משפחות. הקיבוצניקים לחמו על ביתם, על חלומם להקים כאן מדינה. טנק סורי פרץ את הגדר של דגניה ושלושה חברי קיבוץ עצרו אותו בעזרת בקבוק מולוטוב והרבה אומץ לב. וכך ההתקפה הסורית נעצרה, ודגניה לא נכבשה

.אבא שלי, שהיה מפקד בצבא, הגיע יום אחד לבקר אותי בחיפה כשהוא נוהג בג'יפ. נסענו באותו יום שנינו לקיבוץ.  גיליתי שגם ליד הבניין של הכיתה נפלו כמה פגזים, והקירות היו זרועי חורים. אספתי רסיסי פגזים שהיו פזורים מסביב, וכשחזרתי בערב לחיפה חילקתי בין ילדי הכיתה את הרסיסים, ואת הסיפורים מהביקור בקיבוץ.

תשע"ה 2015