מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה איסטרין. אני ילידת סופייה שבבולגריה, נולדתי ב 1947 וכיום אני בת 68. 

 לפי סיפורי הוריי, האוניה "בולגריה" העלתה ארצה הרבה מאוד יהודים מבולגריה. הים היה סוער (היה חורף). רוב האנשים הרגישו בחילות, הקיאו ולא הרימו את ראשם. ואני ילדה בת שנתיים מבקשת ומבקשת מאימא שלי לאכול "פולקע". אני רעבה למרות גובה הגלים והתנודות של האוניה.

 

היו קשיים רבים: קשיי שפה, תרבות ומנהגים שונים שהתבטאו בקושי בהסתגלות אורח החיים ויכולת התקשורת בין העולים לבין הוותיקים, והסתגלות לעבודה פיזית קשה. אבי סלל כבישים. אמי, שהייתה משכילה מאוד, עבדה בבית חרושת לטקסטיל ולמרות זאת הקושי להביא פרנסה הביתה היה עצום.

 

 לאחר מסענו באונייה הגענו למעברה בפרדס חנה. מעברה משמעה אוהלים מסודרים בשורות בתוך אדמה בוצית. בכל אוהל שכנה משפחה שהייתה צריכה לדאוג לעצמה לקיום יום יומי. בקצה המאהל הייתה שורה של ברזים ומתחתיהם כיור פח ארוך. אני ילדה בכורה ומטופלת כנסיכה, עברתי מקלחות קרות מתחת לברזים. תארו לעצמכם כמה קרים היו המים…

מעבר מעיר הבירה סופיה למעברה בפרדס חנה ומשם ליפו הערבית, לבית שבכל חדר שכנה משפחה שונה עם מטבח, אמבטיה ושירותים המשותפים לכל המשפחות – המבין יבין (גמרו לנו את כל המים החמים).

 

לכל משפחה היה מקרר שקורר בעזרת קרח. כולם נמצאו בחלל הגדול המשותף לחדרים. כמובן שזה גרר לא מעט ויכוחים, מריבות אך גם "טעימות" משותפות לכל המשפחות. 

הוריי עבדו קשה למרות שהיו משכילים. כשהייתי בת 14 הוריי עברו לשיכון שנקרא "שיכון הלוואה וחיסכון" בשדרות ירושלים ביפו. אני למדתי בתיכון עירוני ז' ביפו. התגייסתי לצה"ל ונישאתי לאלי איסטרין שעלה מפולין. את אלי פגשתי בחוף הים ומשם הכול היסטורייה.

למדתי באוניברסיטה, ילדתי ילדים, עבדתי במשרות מספקות וממלאות ועכשיו אני עם אחד מששת נכדיי כותבת את הסיפור, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבי"ס "נאות אשלים אנתרופולוגי" בראשון לציון. מה יותר נפלא מזה….