מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

פגישה מיקרית באוטובוס

סימה עם התלמיד שליווה אותה בר
סימה בצעירותה עם משפחתה
החיים ברומניה של אחרי המלחמה

שמי אליאה שימה, נולדתי בתאריך 1935/3/29. עיר מולדתי רומניה.
 
סיפור חיי
נולדתי בשנת 1935 בעיר בוקרסט. הייתי הקטנה ביותר בביתי. היו לי ארבעה אחים ששמם: סוזנה אחותי הבכורה, מלה, איזו ולאון. בילדותי, ברחתי אל סבתי בלית ברירה בשל המלחמה. הייתי בת ארבעה כשהתחילה המלחמה. ברוב הלילות היו פצצות ופיגועים בעיר. הייתי לרוב עם אמי וסבתי.
 
אבי עבד בעבודת פרך, עבודה שחורה. לא היה אוכל בביתנו, לרוב היה רק מרק או תפוחי אדמה. אבל העיקר שנשארו בחיים. בכפר שסבתי גרה לא פגעו בסבתי מכיוון שהיא הייתה ותיקה, דבר אשר הוסיף לביטחון שלנו בביתה.
 
בסיום המלחמה, חזרנו בחזרה הביתה למזלנו בחיים. אחיי הגדולים הלכו ללמוד עברית בקיבוצים. לאחר מכן עלו לארץ כדי להתיישב. הוריי לא רצו להעביר אותי לעלייה בגלל גילי הקטן. הייתי בת 13. בשנת 48 שהוקמה מדינת ישאל, עשינו מסיבה גדולה לשגריר הישראלי, באותו ערב היה מהנה מאוד.
 
סיפור אהבה 
לאחר 3-4 שנים הכרתי את בעלי. באותו יום רציתי ללכת לחברה והיא לא הייתה בבית ובדרכי חזרה הביתה באוטובוס, ראיתי בחור צעיר שהיה גדול ממני בשבע שנים, הוא היה גם בקיבוץ (ברומניה) וגדל שם, כאשר ראיתי אותו ידעתי מייד שהוא בחור טוב החלטתי לדבר איתו והוא סיפר לי מה שעבר בחיים. שני אחים שלו נהרגו מהנאצים מתוך עשרה אחים שהיו לו ואימו מתה מרעב כאשר הסתיים כל הסיפור. תנועת רבי עקיבא הצילה אותו ואת כל שאר הילדים. לאחר מכן הוא התגייס לצבא הרומני ועד שסיים את שירותו, שמרנו על קשר בהתכתבות. 
 
אני חושבת שהיה לי מזל שהכרתי בחור כמוהו. באותו ערב שהכרתי אותו אמרתי לו שיחכה איתי עד שאני ארד, וכשירדנו מהאוטובוס באותו היום, הצעתי לו לבוא אלי הביתה להכיר את הורי. כאשר הורי שמעו על הסיפור הטראגי שעבר, הם קיבלו אותו כמו בנם. בסיום הצבא הוא חיפש עבודה ובדיוק שנה לאחר שהכרתי אותו התחתנו ב-15 לאוקטובר בשנת 1953 בבית כנסת יהודי.
 
אני ובעלי לא חשבנו להביא ילדים לעולם, עקב כל הקשיים שעברנו. אך רצה הגורל ולאחר זמן מה, נולד לנו בן בכור אשר קראנו לו מרדכי כשמו של אבי. לאחר הולדתו של בני, גבר בנו הרצון לעלות לארץ ישראל. הקומניזם עלה, ולנו כבר לא הרגיש בטוח. כשהיה בן 3, מרדכי ישב לשחק בחול וכששאלו אותו לאן אתה נוסע (כי הוא היה עם מזוודה) הוא אמר ויאנה, מפני שפחד להגיד ישראל (עקב הקומניזם).  לאחר שסיפר לנו את הסיפור הזה אני בעלי וילדנו קבלנו דרכון והחלטנו סופית על הנסיעה לישראל והעלייה לארץ.
 
העליה לארץ 
עברנו דרך כל אירופה. יצאנו בתחנה של הארגון הציוני ועברנו דרך גבול אוסטריה/ רומניה ובסיום הגבול, הארגון הציוני חיכה לנו. היה לנו טוב מאוד לצאת מרומניה. שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לנסוע לארה"ב בגלל שאנחנו צעירים?  אמרנו: "לא!" בגלל הפוגרומים שעברנו והצרות רצינו רק מדינה אחת שהיא ישראל.
 
בסיום המסע שלנו הגענו לישראל בשנת 1961 וקיבלנו בית בנצרת עלית. אחרי חמש שנים נולד הבן השני ושמו שלמה. לאחר מכן הילדים שלנו גדלנו בארץ למדו והשתקמו כאנשים כישראלים. בשנת 1967 הייתה מלחמת ששת הימים ואת בעלי לקחו למילואים בגבול סוריה, הוא שם מוקשים כדי שלא יבוא הצבא הסורי ויהרוג את החיילים הישראלים. לאחר מכן היינו צריכים להוריד את המוקשים בשביל שהצבא שלנו יעבור שם.
 
הוא כתב לי מכתבים כשלא ידע אם יחזור מהמלחמה וביקש  שאשמור על הילדים. בסיום המלחמה, הוא סיים את המילואים לאחר שישה חודשים וקיבל פיצויים מהצבא. כך, עברנו לרחוב הגליל מהכסף של הפיצויים.
 
לאחר שבעלי חזר מהצבא חיפשתי עבודה. התחלתי לעבוד בבית ספר הטכני ועזרתי לחיילים בשירותם הצבאי. כאשר פתחו במוצקין חנות שק"ם, עבדתי בה במזנון וקצת בקופה עד שיצאתי לפנסיה מוקדמת. הילדים גדלו והתחתנו. נולדו לי שמונה נכדים, אותם עזרתי לגדל
 
תשע"ה

מילון

קיבוץ רומני
גם ברומניה מסתבר שהיו קיבוצים

ציטוטים

”מרדכי ישב לשחק וכששאלו אותו לאן אתה נוסע הוא אמר ויאנה, מפני שפחד להגיד ישראל. “

הקשר הרב דורי