מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי הקדימו את השואה בפסיעה אחת, ועלו לארץ מגרמניה. הם נכשלו בשכנוע בני המשפחה המורחבת להצטרף אליהם. כתוצאה מכך רוב חלקי המשפחה לא שרדו ואני סבא טירון ובשבילי השואה מגולמת בכאב בשביל עמי ובאופן פרטי בשביל משפחתי.

 

הגענו באנייה לחיפה ועברנו לגור בשכונת הדר הכרמל שהתפתחה בתור שכונת ביניים בין החלק הערבי לחיפה העליונה. בתחילה גרנו בשכירות אצל משפחה ערביה ובעלת הבית הייתה האומנת של אחותי (ציפורה) ושלי בשעות שהורי יצאו לעבודה, דבר שגרם לאמי חרדות מרובות.

בתום כשנה עברנו לגור בבית ברחוב פינת בן שמן שהיה רחוב מגשר בין אזור הטכניון לבין העיר התחתית. מצדו הדרומי של הרחוב היה המדרון שבו היה כרם זית גדול ובקצה הרחוב הייתה מקשה ואורוות סוסים. ובצד שלנו של הרחוב הייתה מובלעת עגולה שבקצה היה עץ תאנה ענק. העץ הזה הפך במשך כל השנים למתנ"ס הפרטי שלנו ילדי הרחוב. על עץ התאנה ולידו התכנסנו ריכלנו התקוטטנו ואכלנו תאנים והחלפנו רשמים כל אחד מבית ספרו. מתוך החבורה שהתגבשה עדיין יש מספר בודדים בחיים שיש לי איתם קשר רופף. 

 

המשחקים העיקריים ששיחקנו

המשחקים העיקריים שבהם שיחקנו היו: ג'ולות, סטנגה, קלאס, חמש אבנים, מחבואים, קפיצה בחבל, כדורגל, שוטרים וגנבים וניסינו לבנות עגלות מארגזי תפוזים ומיסבים ובקיץ על שפת הים. מכיוון שהשכונה כולה הייתה בבניה, מאוד אהבנו להסתובב באזורי הבנייה ולהתבונן בתהליכי הכנת התערובות ליציקה והרמתן לקומה הנבנית. חלק מהרחוב היה בבנייה מתמדת הערימות של החול והזיפזיף היוו חלק נוסף ממגרש המשחקים שלנו. ככל שהבנייה התקדמה הנוף המקורי בעיקר של המקשה ועצי הזית הלך ונעלם התאנה שרדה והמשיכה ללוות אותנו לאורך ימים. 

 

החברים והחברות שלי מהרחוב התפזרו למגמות שונות לפי נטיות הוריהם. בתחילה אני נשלחתי לבית ספר דתי שכדי להגיע אליו הלכתי מדי יום כשני קילומטר בכל כיוון אבל הורי בחרו בנוסחה של "תורה עם דרך ארץ". ולכן עברתי לבית ספר אליאנס שבו שפת הלימודים העיקרית הייתה צרפתית, וגם הוא היה מרוחק מהבית. מכיוון שצרפתית מתחילים ללמוד בכיתה ב' ואני עברתי לכיתה ג', הקפיאו לי את כל החופש הגדול בין כיתה ב' לכיתה ג'. ונשלחתי למורה פרטית ללמוד את יסודות הצרפתית.

למעשה המעבר לבית ספר שבו למדנו שפה נוספת (צרפתית) הייתה לי מתנה גדולה לחיים מכיוון שבהמשך החיים בשירותי הצבאי ועבודתי בתעשייה לאחר הצבא הייתה לי ידיעת השפה הזאת חשיבות גדולה בהצלחה התפקודית והעסקית שלי. מכיוון שבית הספר היה מאוד מבוקש ומספר חדריו היה נתון בגודל קבוע. חולק בית הספר לשתי משמרות חלק מהיום, הלימודים התקיימו מהבוקר עד הצהריים ובחלק מהזמן למדנו משעות הצהריים עד הערב. לבית הספר היו שטחי חצר נרחבים שבהם נערכו מסדרי בוקר או מסדרים באירועים מיוחדים. בהפסקות ארגנו מגרשי כדורגל וכדורעף (לא היה לנו כדור אמיתי לכן נהגנו לאלתר כדור למשחק).

אחד המוקדים החשובים בחצר בית הספר הייתה הברזיה, שהייתה גם מקום התכנסות לתמיכה בחברים שלא ידעו או התעצלו בהכנת שיעורי הבית לכן זה היה מרכז ההחלפות וההעתקות. 

 

תקופת המלחמה

מלחמת העולם השנייה הייתה ברקע כל הזמן עד שנת 1946 ומכיוון שחיפה הייתה עיר נמל גדולה מרכז תעשייתי  ומרכז זיקוק נפט "זכינו" לביקורי מפציצים איטלקיים וגרמנים. אחד השעשועים החביבים עלינו היה בתום צפירת ההרגעה לצאת לרחובות ולגנים ולאסוף רסיסים של פגזים וחלקי פצצות ולכן הייתה תחרות בין האוספים השונים. בתחרות לאוספי בולים וכך גם היו נוהגים של החלפות. בתקופה הזאת בגלל המצור הימי והמאמץ המלחמתי סבלנו כולנו ממחסור במזון ואצלי בכיתה היה הרגל שיוצאים למורדות הכרמל קוטפים ואוכלים את פרי החובזה (חלמית). בנוסף היינו עוקרים קנים של דרדרים מקלפים את מעטפת הקנה ואוכלים את הליבה.

 

באותו הזמן חיפה הייתה מוצפת צבאות וחיילים מכל מיני מדינות ולכן התפתח משחק של איסוף תגים (badge) וכמובן שגם התפתחה תרבות של החלפות של תגי כובע ותגי כתף. מעל ומעבר לכל אלה אחד הנושאים לשיחה ולוויכוחים סוערים היה מהלך המלחמה: מי ניצח? איפה ? וכו'…וכמובן שהכרנו את שמות המפקדים הגדולים. וכמובן שליווינו בשמחה גדולה את ניצחון בנות הברית בסיום המלחמה בדרך למדינה.

תום המלחמה חידד מאוד את שאלת הצלת היהודים שנותרו מהשואה והעלאתם לארץ. השלטון הבריטי למעשה סגר את שערי הארץ בפני עלייה יהודית ולכן נוצר חיכוך רב בין הישוב היהודי לבין השלטון האנגלי החיכוך הזה הוביל להעצמה של הפעילות המחתרתית נגד מוסדות השלטון. בחיפה היו מעורבים בפעולות כל גופי המחתרת וכל המנהיגות היהודית וזה התבטא בהפגנות המונים תחת הסיסמא: "עלייה חופשית" ובמשך הזמן התפתחה לסיסמא: "מדינה עברית עלייה חופשית".

 

בנוסף היו גם פעולות אלימות כגון פיצוץ תחנות משטרה אבל בעיקר התרכז המאמץ בהבאת ובהברחת עולים. ולעיתים תכופות היו מגיעים כלי שיט רעועים לחופי הארץ עמוסים במעפילים ונעשו ניסיונות להבריח אותם לפנים הארץ, אולם חלק ניכר מספינות המעפילים נתפסו ע"י אניות מלחמה אנגליות והמעפילים הובאו לנמל חיפה כדי לגרש אותם לקפריסין או להחזירם לאירופה. סביב עניין זה של ההעפלה היו הפגנות סוערות רבות משתתפים בחיפה מול שערי הנמל והאנגלים הגיבו בבידוד ושיתוק אזוריים ע"י הטלת עוצר וחיפושים אחר עולים חדשים ונשק.

 

המשחקים החביבים עלינו היה לצאת מהבתים ולהתגרות בחיילים ולהקים מחסומי אבנים שיקשו על תנועות הרכב המשטרתי כמובן שככל שגבר המאבק הלכה ורבתה התעניינות שלנו, הנערים והנערות בכלי נשק. צורת המאבק הזו נמשכה עד להחלטת האו"ם על החלוקה.

 

לימודים ועבודה

עם תום המלחמה, אני בגיל 14 ואני מסיים את כיתה ח' וכחלק מהגמר של בית ספר אליאנס נדרשנו לעבור מבחן סיום של ממשלת צרפת. והובאנו כולנו לבית ספר זר בחיפה התחתית ושם עברנו מבחנים במשך יום שלם.

 

לאור מצבה הכלכלי של משפחתי החלטתי בניגוד לדעת הורי לצאת לעבודה, ולהירשם ללימודים תיכוניים בבית ספר ערב (שעות הלימודים היו מתחילות ב17:00) התקבלתי לעבודה כחניך בבנק זעיר וכחודש אחרי שהתחלתי לעבוד אירע לבנק שוד גדול. למזלי נמצאתי באותו רגע מחוץ למבנה הבנק וראיתי את השודדים פורצים פנימה ויוצאים החוצה ההרגשה שלי בעמידה מול הכניסה לבנק ומול השודדים החמושים מבלי יכולת לעזור לחברי בבנק הייתה מתסכלת ביותר. לימים הבחנתי שאני אינני מתקדם בלימודי והבנת המקצועיות של עבודה בנקאית ולכן החלטתי לחפש מקום עבודה עדיף.

 

שחרור חיפה

המשכתי ללמוד תוך כדי כך האווירה סביבנו הייתה קשה מכיוון שהישוב היהודי עמד במלחמה והאנשים שהכרתי ועבדתי עמם גויסו ונעלמו. גם שמענו על אבדות של אנשים צעירים קרובים לנו. זה היה הזמן להתחיל לחשוב קדימה ובשנת 49 אחותי ציפורה שבוגרת ממני גויסה לחיל הים באותה עת פורסם בציבור שחיל האוויר פותח את בית הספר הטכני ומחפש מועמדים למקצועות הטיפול במטוסים ואלקטרוניקה. בעייני הלימודים הטכניים היו אז עדיפים על לימודים עיוניים ולכן פניתי ללשכת הגיוס והצעתי את מועמדותי והתחלתי לעבור סדרה ממושכת של מבחנים וראיונות. בתום הראיונות נאמר לי ולחברי מכיתתי שנמצאנו מתאימים לקורס טייס, ולכן התבקשנו לבוא ולשהות שבוע ימים במחנה "אריאל" ביפו שבו שכנה מפקדת חייל האוויר, שהשפה השולטת בה הייתה אנגלית עקב נוכחות אנשי המח"ל.

 

כתוצאה ממלחמת השחרור יפו עדיין הייתה עיר חורבות וברובה גרו עולים חדשים שהגיעו זה עתה ארצה ולכן מחוץ למחנה, העברית הייתה שפה נדירה. בתום שבוע של מבחנים רפואיים ופסיכוטכניים נשלחנו בחזרה לביתנו להמתין לתוצאות ולזימון.

 

לקראת תחילת 1950 קיבלתי הודעה שעברתי את הבחינות והוזמנו ללשכת הגיוס ומשם לגיוס לצבא כדי לעבור טירונות כהכשרה לחיילות. כך הגעתי למחנה "צריפין" לפלוגת הטירונים כשבועיים לאחר שהגענו פרצה מלחמת קוריאה מכיוון שכולם חששו מהעתיד נפסקו האימונים ונדרשנו לחפור שוחות. להתגוננות בפני התקפה אווירית באותו הזמן חייל האוויר ביקש שהמועמדים שלו יעברו אליו וכך הועברנו ליחידת קלט של חייל האוויר שם אחרי המתנה קצרה התברר שיש לי בעיית ראיה והרופאים המליצו שאמתין עם עניין הטיסה עד שהבעיה תתייצב. לכן נוצרה שאלה מה עושים איתי? והוחלט להעבירי לשירות המטאורולוגי. וכך נשלחתי לבסיס תל נוף ליד גדרה, ושם הגעתי כטוראי טירון (שנים אחרי כן הגעתי לאותו בסיס כמדריך בבית ספר לקציני חייל האוויר ועוד יותר מאוחר, הגעתי לבסיס בתור קצין המנהלה של הבסיס, יוצא שחלק  גדול מחיי ביליתי בבסיס הזה).

 

לאחר שסיימתי את לימודי והאימונים כצופה מזג האוויר נשלחתי להיות המטאורולוג ופקח הטיסה של אילת. כל אילת הייתה מספר קטן של קבוצות בתים ופינת קפה על שפת הים. העבודה הייתה בכל שעות היממה אבל בכל זאת היה לי המון זמן פנוי ואותו הקדשתי לשחייה בים, ולמילוי בקבוקי חול צבעוני ומפעם לפעם הייתי מצטרף לסיורים וכך למדתי להכיר את הערבה (הלא ידועה). בפועל שהיתי שנה שלמה באילת ורק פעם אחת באמצע התקופה הצלחתי להגיע לביקור בבית.

 

אחת החוויות החזקות שבזיכרוני היא ההטסה לאילת. ביום מסוים התייצבתי בקצה המסלול בתל נוף במטוס פייפר שהטיס אותי לאילת. משך הטיסה היה 4 שעות וכך ראיתי את כל הערבה מהאוויר חוויה נוספת שחוויתי בה כמעט מדי יום הייתה זריחת השמש מעל הרי אדום. אחרי תקופת אילת הגעתי לבית הספר לטיסה כמדריך למטאורולוגיה ואחרי כשנה זומנתי לקורס קצינים. המעבר של קורס הקצינים וקבלת תפקידי קצונה מהווים מבחינתי קו חיץ ושלב מעבר מנערות לבגרות. מאז סיום קורס הקצינים מילאתי סדרה ארוכה מאוד של תפקידים אחראיים שתמיד ראיתי בהם שליחות לאומית.

 

לאחר שסיימתי 27 שנות שירות צבאי עברתי לתעשייה כבדה וגם שם עסקתי בתהליכים פורצי דרך כגון בניית רכיבי מנועי סילון וטנקי מרכבה.

 

אבל! במבט לאחור למרות כל ההצלחות ההנאות והפסגות שהגעתי אליהם, כאשר אני מביט לאחור אין תקופה שבה גלומים כל כך הרבה זיכרונות יפים ומעוררים כמו תקופה זו של הנערות והבגרות שגדלה וצמחה במקביל לצמיחתו של הישוב היהודי בחיפה לחלק ממדינת ישראל העצמאית וזו התקופה שבה הפכנו מתושבי פלשתינה לאזרחי מדינת ישראל.

.

 סיפור בתמונות

 

תשע"ו – 2016