מאגר סיפורי מורשת

הקדשה – סיפור זה מוקדש להורי באהבה

אבי חיים יעקב זצ"ל בן חיה סרל שרה ומרדכי אריה לייב רייס ואימי אסתר המלכה תחי' בת חנה ובת יצחק לבית יוסקוביץ לוי.

באהבה רבה ובתודה, לימדתם אותנו אהבת השם "עבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה". אהבת העם ואהבת הארץ ולהנחיל את המורשת לדורות הבאים.

עקב השואה נכחדו קהילות רבות באירופה ורשמתי מידע שהצלחתי להגיע אליו, כדי שישמר לדורות הבאים.

בית – אבי

סבא מרדכי אריה לייב מצ'צ'ין, גליציה, חסיד בעלז, ברלין – גרמניה. נפטר בד' מנחם – אב,  בשנת 1947 בירושלים. סבתא חיה שרה סרל, לבית דרוקר, מתוך משפחת הארי הקדוש לוריא, התחתנו עם לאה דרוקר שהייה שחקנית מאד גדולה בזמנה. וגם מתייחסת לחזן הנודע דרוקר מרוסיה, ברלין – גרמניה. בירושלים, נישאה לגרשוביץ, נפטרה בכח' כסליו, בשנת 1953 בירושלים.

סבא וסבתא מצד אבא  רייסהורי באירוסין

בית – אימי

האב יצחק יוסקוביץ, לוי, מלודג'- פולין, חסיד אלכסנדר. נפטר ביא' שבט, 1941בגטו לודג'. האם חנה בורנשטיין, מלוקוב – פולין, חסידת גור, נשרפה חיים בחלמנו, יחד עם בנה – בערל דוב ובתה- ריבה חיה, בכב' תשרי, 1942. באותה תקופה לא נהגו להתחתן בין חסידויות, ועד היום שואלים את אימי: "האם האדמה לא רעדה כשהוריה התחתנו?". הבית התנהל על חסד וצדקה. סבתא הייתה צאצא של אדמורי סוכוצ'וב: אברהם בורנשטיין ושמואל בורנשטיין, שכתבו את ספרי ההלכה: "אבני נזר" ו"שם משמואל". הם צאצאי הרמ"א (רבי משה איסרליש זצ"ל, שנפטר בקרקוב בלג' בעומר לפני כ- 400 שנה, וחיבר את השולחן ערוך – ספר ההלכות של אשכנז, בזמנו של רבי יוסף קארו מצפת), הרמ"א מצאצאי דוד המלך, כך שמשפחתנו היא מצאצאי דוד המלך.

סבא וסבתא מצד אימא  יוסקוביץ

הורי

אבי, חיים יעקב רייס זצ"ל, שנקרא יענקעל , נולד בליל – הסדר, השני של גלויות, 1913. בא מברלין-גרמניה, שם היה מנהיג "ברית חלוצים דתיים בברלין". לפני השואה שלח לארץ את חניכיו. הוא ניצל בנס מהגסטאפו. למד משפטים בגרמניה, אך לא קיבל תעודה עקב היותו יהודי, אך את הידע ניצל בכל תפקידיו. ידע שפות רבות ובארץ עבד בממשל הבריטי, במשרד ממונה על מחוז ירושלים. היה חבר ב"הגנה". בתפקידו רשם תעודות זהות וכך זכו הרבה עולים בלתי לגליים לתעודות זהות רשמיות מהממשל הבריטי והפכו לתושבים לגליים. כך גם הכיר את אמי. מאז קום המדינה המשיך ועבד במשרד הפנים והיה עוזר לממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים . היה רשם אגודות ובמצבי חירום עבד במלח. שירת את צבא הגנה לישראל כל השנים. נפטר שבועיים אחרי נישואי, שהיו בבית ערב ראש השנה, ביום שישי בבוקר, נפרד מכולם בחיוך רחב ויד חמה. נפטר ביד' תשרי, 1985, בערב חג הסוכות, היום שבו נפטרים לו' צדיקים. (השבעה זה רק שעתיים, החג הראשון, כל החג ושמחת תורה לוקחים 21 יום, כך שהשלושים זה רק 9 ימים). גם בזו גדולתו, שלא הטריח בחייו וגם לא בפטירתו.על המצווה שלו כתוב: "פ"נ ר' חיים יעקב רייס, בן- מרדכי אריה לייב, אדם צנוע שישר ממנו אין, מנהיג ברית חלוצים דתיים בברלין, אוהב הבריות, עמו ואלוקיו, ביתו פתוח לנצרכים, לעצמו לא ביקש דבר מאיש".

הורי

אמי

משפחת אימי

לאימי היה אח קטן שקראו לו – שמואל גייצל, שהיה משחק שחמט כילד. כשהיו בחופשת הקיץ בובישנווה – גורה, האח שתה בטעות חומר הדברה. לקחו אותו בדהרה על סוס ועגלה ללודג', אבל כבר אי- אפשר היה להצילו והוא נפטר.

משפחת אימי בשואה

האח הגדול, פלך רפאל היה יפה תואר שהתנשא לגובה של שני מטרים. הוא היה חסון. שמעתי ממספר אנשים שאמרו שקולו היה משהו חד- פעמי בעולם. פעם אחת, בראש השנה בגיטו, הוא התפלל וכל האנשים הצטופפו בחוץ לשמוע את קולו הנדיר, בחינת "אל הרינה ואל התפילה". הוא נפטר מרעב בבית – החולים בלודג' בכא' תמוז, 1942 ונקבר סמוך לאביו (אימי הקימה מצבה על קברי שניהם).

הסוכה

בין המבקרים בסוכה, היה גוי מהולנד, אוהב ישראל שקראו לו, מר. גרוננדיק. הוא התבייש בשנאת היהודים וכשראה את הסוכה שלנו, הוא ביקש להיכנס אליה. מר. גרוננדיק הבחין ברגליה הנפוחות של אימי, בגלל השואה וקנה לה מגפיים מתאימות בהפתעה. הוא קנה מכונית שנוסעת על גז, כדי שלא יצטרך לתדלק בגרמניה והזמין את אימי ואחותי שרהל'ה לנסוע עימו למחנה ברגן- בלזן בגרמניה. שם בחשכת הליל, שכבר לא היה ניתן לראות מאומה, הוא בהשגחה פרטית מצא את המצבה על הקבר של אם-חברתה של אימי, שקברה במו ידיה את אימה, שנפטרה במחנה. שניים מבניו של מר. גרוננדיק התנדבו בארץ- אחד בבית- חולים והשני במערכת הביטחון. בפרוץ מלחמת לבנון, כשבניו בארץ, הוא נכנס ביום ראשון אל הכנסיה וסיפר על המצב בארץ ישראל וביקש להתרים לארץ, ופתאום צנח מת בכנסיה, בן- 46 במותו. הוא הותיר אחריו אישה ו-6 יתומים, אוהבי ישראל.

אסתר המלכה רייס בת חנה ויצחק יוסקוביץ, לוי, מלודג' פולין, נולדה בפורים ומזה שמה. היא שריד יחידי ממשפחה שלמה שנכחדה בשואה. עברה באושוויץ דרך הרשע ד"ר יוסף מנגלה והצליחה לסחוב אתה את אחותה – איטה, וכך הן היו יחד בכל הזוועות שש שנים. לאמי היה טיפוס בילדותה ולכן לא חלתה בזה בשואה. אחותה נפטרה מרעב במחנה ברגן – בלזן בחג הפסח, שבועיים לפני שחרור המחנה.

לפני השואה אימי רצתה ללמוד לנגן בכינור וכפרצה המלחמה לאחר שבגטו נשארה אימי רק עם אחותה איטק'ה קראו להן לאקציה. אמו של המורה לכינור סחבה אותן לביתה בגטו והסתירה אותן וכך אימי ניצלה. היום הנינה , נכדתה של שרהל'ה ובתו של ברק שני שדי אור, בת ה – 8 לומדת לנגן בכינור.

כשאמי עלתה בעליה בלתי לגלית, עבדה בירושלים במטבח המרכזי להכנת אוכל לתלמידי בתי הספר. מאז שאמי עלתה לארץ היא, אדם יחיד, חוקרת ודורשת מה קרה בשואה. אביה ואחיה קבורים בבית הקברות בלודג'  ובברכת הרבי מלובביץ' הגיעה לפולין בזמן המשטר הקומוניסטי, והקימה מצבות על קבריהם.

אימה – חנה, האחות ריבה חיה והאח בערל דוב נשרפו חיים בחלמנו ב-1942, ערב ראש השנה. אמרו להם שהם עוברים להתיישבות במזרח. חלמנו נמצאת צפונית מזרחית ללודג' כ-45 ק"מ. מאז אמי חיפשה מה קרה בחלמנו. לאחר שנפל מסך הברזל, הרוסים העבירו ל"יד ושם" מחברת שכתבו האסירים במקום ע"י שחתכו עצמם וכתבו בדם. ממיליון יהודים שנשרפו חיים בחלמנו נשאר ניצול יחידי – שמעון סרבניק והוא העיד שכל מה שכתוב במחברת אכן קרה.

החוברת שאימי הוציאה לאור – איטה יוסקוביץ הי"ד 

אמי כתבה חוברת "בזכירה סוד הגאולה" והפיצה בעולם באוניברסיטאות ובמוזיאונים על השואה את הנושא. בעזרת מר בני כשריאל, ראש עירית "מעלה אדומים" ליד ככר יהלום יש חורשה לזכר "חלמנו" וגם מצבת זכרון אמי הציבה שם. בכל שנה עולי רוסיה שהיו שם חיילים מקיימים במקום את עצרת הזיכרון שלהם. בברגן – בלזן נפטרה אחות אמי-איטה. אמי ניהלה מאבק להקים לה מצבת זיכרון ואף שמה לוח זיכרון והגרמנים עקרו אותו בטענה שזה לא מתאים לאופי המקום. אמי שאלה אותם: "ולהרוג אותנו התאים לכם לאופי המקום?". תשובה זו זעזעה אותם והרשו לה להקים מצבה.

 הספר "שמע ישראל"

בעקבות זאת, כשבא מנהל חדש למקום הוא הקים מוזיאון ענק לזכר השואה במקום ואף כתב לזכרה של אחות אמי – איטקה יוסקוביץ' את הספר "שמע ישראל"- גילויי הדת והאמונה היהודית במחנות הריכוז הנאציים. ספר על הגבורה היהודית הרוחנית בשואה. נכתב בגרמנית ואמי נתנה לתרגם אותו לעברית. המתרגם נפטר לפני שגמר את המלאכה ואחותי ריבה חיה סיימה לתרגם מגרמנית לעברית ואמי הפיצה את הספר בעולם. אימי קיבלה פרס ותעודת הוקרה בכנסת ישראל על פעולתה להנצחת השואה בכלל ועל מה שקרה בחלמנו וברגן – בלזן בפרט. היא גם הייתה האדם היחיד בעולם שקיבל מדליה מנשיא גרמניה על פועל של אדם יחיד, ללא תקציבים, להנצחת השואה ולהפצתה בעולם.

המדליה שקיבלה אימי מנשיא גרמניה

גרנו בשכונת רוממה בירושלים, ליד "מצבת – אלנבי" ששם קיבל אלנבי את הכניעה של הטורקים בפני הבריטים. הבית היה שייך לשופט אליהו מני, שביקש מאבי להיכנס לדירה, כדי שלא יכנס חייל בריטי לבית. קודם הורי גרו בשכונת גאולה עם אישה זקנה והמיטה שלהם הייתה בחלון הראווה שלה ובלילה סגרו את הווילון.

זה בית מני ברחוב הצבי 2 ירושלים

לפני – כן, אימי גרה בחלון ראווה זה עם בחורה שהכירה באוניה הבלתי – לגלית. אימי הייתה מבוגרת ממנה ועבדה ושלחה את מושה ללמוד ריפוי בעיסוק. חומרי הלימודים היו מתחת למיטה. שתיהן התקיימו מחפיסת שוקולד יומית. הורי חיתנו את מושה עם אברהם תור, שלימים היה עורך דין והם יצאו לשליחות הקרן הקיימת לקנדה. לבית ברחוב הצבי, היו 3 גינות, עם עצי אורן בגזע של מטר ועץ דקל תמיר. גובהה הדירה יותר מ – 4 מטר בחוץ נראה כארמון, בפנים אוירת קדושה ושמחה. בכניסה היה שער מברזל ועליו עמודי אבן ועציצים מאבן. עולים 8 מדרגות לדירה ובמרפסת עמודי אבן מעוצבים ויפיפיים. הכנסת האורחים הייתה מופלאה וכל מי שהגיע מחוץ לירושלים דפק בדלתנו, כי היינו ליד התחנה המרכזית ואז קיבלו מהורי אוכל ולינה אף מבלי שהכרנו אותם קודם.

בחגים היו אצלנו אלמנות ויתומים שאבי הכיר בעבודה והיינו ישנים שניים עד שלושה במיטה אחת. גם אורחים של השכנים היו אצלנו. בסוכה שבגינה למטה היו המון אורחים. לאבי היה קול מהמם, כשהיה מתחיל שיר, כל השכונה שרה ביחד איתו אותו שיר. רוב הבנות התחתנו בגינות למטה, הגינה השלישית הייתה שייכת לשכנים. אנחנו 4 אחיות : חניטה, ריבה, רפאלה (היום אפרת) ושרה.

אחיותי ואני

כולנו עבדנו ולמדנו בו זמנית והגענו למשרות בכירות בזכות התעודות. בכל משרה תרמנו רבות למען העם והארץ, החלפנו מקומות עבודה עקב התקדמות או שינויים כלכליים. כולנו הקמנו בתים בישראל. חניטה חנה – איטה קאופמן: עיתונאית, עוזרת לדובר הסוכנות, אחראית על קונגרסים ציוניים. יחד עם בעלה ומשפחתה יצאו לשליחות הצבא בארה"ב. כיום, מזכירה רפואית, אחראית על אספקת החמצן לחולים בדרום הארץ, בקופת חולים מאוחדת. בעלה, יהודה – חיים יהודה פטר מאיר קאופמן: מהנדס. צבא קבע. שליחות בארה"ב. מנכ"ל חברת הייטק. לאחר מות בנם, עוסק בשיקום. הילדים שלהם צחי יצחק, אברהם – יונתן ועופר דוד קאופמן ז"ל, שנהרג בצבא, ראה סיפור לזכרו "נזכור את כולם"

ריבה חיה פרידמן: בהשכלתה, מ.א ותעודת הוראה באוניברסיטה העברית. רפואה אלטרנטיבית. לימדה בתיכון גאוגרפיה, סיפרות, תאטרון, מחשבים, משמרות הזה"ב. כיום בעירית מעלה אדומים מתנדבת בארגון עיסוק בשעות הפנאי לגימלאים. בעלה: שמשון יוסף – טכנאי בחברת החשמל. משפרש לומד תורה בכולל. ילדיהם – נועם אריה, מיכל, תמר, איתן גבריאל.

הורי בנותי ואני

כיום, אני אפרת איתן

בוגרת לימודי מזכירות רפואית, ב.א ותעודת הוראה באוניברסיטה העברית. השתלמות לימודים בנושאים רבים. עבדתי בשערי צדק, בהסתדרות הציונית, כמזכירת המחלקה ליחסי חוץ, מנהלת לשכת שר המשפטים. אני מלמדת לבגרות במקצועות רבים, עולים חדשים ותלמידים בעלי צרכים מיוחדים, מזכירה רפואית אצל רופא עור. כיום בטיפול בקשישים. גירושים עקב אלימות במשפחה. יש לי שתי בנות : הודיה ירושלם וברכתיה נווית. בנותי מצד אביהן, הן צאצאיות המשפטן הדגול והמוזיקאי הגדול מאוסטריה – האנס ליש, שהתנגד לאנטישמיות של ווגנר.

בשנת התשכ"ז 1968 הייתי תלמידה בביה"ס ושרתי במקהלת "קול ישראל" בניצוחו של צבי בן פורת ז"ל המחנך הדגול. שרה דוובה שדיאור, אחותי הקטנה: צבא. מ.א. ביחסים בינלאומיים ולימודי עורך דין באוניברסיטה העברית. עבדה באוניברסיטה, משרד האוצר, הביטוח הלאומי. כיום שופטת בית המשפט לענייני עבודה. בעלה: חגי יונה שדיאור: רואה חשבון בחברה קבלנית. ילדיהם (תהילה חנה, ברק יעקב, רועי צבי, ארז חנניה). דוגמה למעשים טובים שעשינו: בשנת התשכ"ז, 1968. במוצאי יום העצמאות היה בבניני האומה בירושלים פסטיבל הזמר העברי ובחרו בו את השירים הטובים ביותר. בהפסקה, בזמן שספרו את הקולות, הזמרת שולי נתן שרה את שירה של המשוררת נעמי שמר "ירושלים של זהב" בביצוע מהמם וייחודי ועד היום זה השיר האהוב עלי ביותר. מאז יום העצמאות במשך שלושה שבועות היה מתח בטחוני קשה מאד. הגברים גוייסו למילואים והנשים והילדים ניהלו את המדינה .

טלפון היה מצרך יקר המציאות, אחד או שניים בשכונה. לשכנים שלנו היה טלפון כי עסקו ברפואה אבל רוב התקשורת הייתה במכתבים. רוב חברי ללימודים יצאו לכרות שוחות בצידי הדרכים, כדי שיוכלו  עוברי אורח להסתתר שם במקרה של הפצצה ע"י האויבים. אני יצאתי להתנדב בדואר, הייתי מחלקת את הדואר מהחיילים בחזית למשפחות בשכונה. כל מתנדב קיבל לחלק בשכונת מגוריו כי הכיר את האוכלוסיה וכך הגיע הדואר מהר. אחותי הגדולה חניטה התנדבה בביה"ח "שערי צדק" וכשחזרה הביתה אמי שלחה אותה ל"בניני האומה" להביא משם את החיילים כדי שיאכלו ויתרחצו. אחיותיי, ריבה ושרה'לה עזרו לשכנים שגרו למעלה להוריד את ילדיהם והסבתא הזקנה לדירה למטה, שם היינו כל הזמן במקלט. הסבתא הייתה מטוניס אבל אביה הרב גז לימד אותה קרוא וכתוב עברית כדי שתאמר תהילים. לידנו היה מגדל המים של רוממה. הייתה שם עמדה צבאית וכשפעלו המרגמות- הרגשנו בזעזוע של הבית. בין החיילים הראשונים שנהרגו היו חברים שלנו יונתן יחיל הי"ד וזיו סוכר הי"ד. כמובן שהצטערנו והתאבלנו עליהם ועל כל החללים והתפללנו לשלום הפצועים. היה פצוע, חייל בודד בארץ, שנסע מחיפה לירושלים כדי לאכול את האוכל של אמי ולהרגיש שאינו בודד אלא חי בתוך משפחה. הקב"ה עשה ישועה גדולה לעם ישראל במלחמת ששת הימים.

אנו מצפים לביאת אליהו הנביא ומשיח צדקנו ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לתחיית המתים לקץ הימים ועיני כל תראינה את מלכות השם. אמן סלה לעד.

הזוית האישית

אני מבקשת להקדיש סיפור זה להורי, שמהריסות השואה הקימו משפחה לתפארת עם ישראל ולהנחיל את מורשת המשפחה לדורות הבאים ברצוני להודות למנהל בית הספר הימלפרב בירושלים הרב ירמי סטביסקי למזכירה פרידה לוי למורה המוביל צבי מייזלס לרכז מעורבות חברתית משה צדוק לכיתה י על פרוייקט מעורבות חברתית לתלמיד היקר שמלווה אותי השנה שוהם בן רוחי וחבריו, יואל לסר שליו אבו צדקה אופק עסיס ומשנה שעברה נועם בן לולו לרכזת תכנית הקשר הרב דורי, הגב שרה בצלאל ולמנהלות התכנית תמי גרין ועפרה ישראלי יישר כוח וברכת השם עליכם עלו והצליחו.

אפרת תרמה סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

נבואת דוד המלך על הפלאפון – הפלא של דורנו

 בית המקדש הכללי והאישי שלי