מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי מתחיל, למעשה, בגיל 5. נולדתי בעירק למשפחה בת 6 נפשות. אני בת הזקונים למשפחה זו, אבי עבד בחברה אנגלית שעסקה בענייני יבוא ויצוא לעירק, בתור מנהל חשבונות ראשי בחברה. אמי הייתה עקרת בית אשר דאגה לכל צורכי המשפחה. הוריי גרו יחד עם משפחה נוספת של אחד האחים של אבי בבית גדול משותף. כל זיכרונותיי לגבי עברי מסתכמים בזיכרונות מעוממים והדחקה מאחר שאיני זוכרת כמעט דבר.  

 

הוריי שלחו אותי ואת אחותי קלרה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. אני הייתי בת 5 ואחותי קלרה הייתה בת 14 שנה. הסתבר לי לאחר מכן, שמשפחה נוספת מצד אמי היו אתנו במטוס שטס לארץ, והם היו אמורים להשגיח עלינו. אחותי קלרה לקחה את האחריות עליי ברצינות רבה. השפה שבה תקשרנו הייתה ערבית ופרסית בלבד. הסתבר לי מאוחר יותר ששלחו את הילדים לארץ כדי להעלותם ראשונים. ההורים ושאר בני המשפחה הגיעו מאוחר יותר.

 

עלינו לארץ בחודש מרץ 1950 והועברנו לשער העלייה שבהר הכרמל בחיפה. ההסתגלות שלי ושל אחותי קלרה למציאות החדשה הייתה קשה ביותר. אני זוכרת את עצמי יושבת ובוכה כמעט רוב הזמן. געגועיי להוריי גרמו לי להיות עצבנית וקצרת רוח לסביבה ולאי רצון לשתף פעולה עם הסביבה. סיפרו לי שגם הרטבתי בלילות מרוב פחד מהניתוק מהוריי ואחותי. שער העלייה היה למעשה מעין מחנה מעבר לקליטה בארץ. במהלך שהותנו במקום, ניסו להקנות לנו את רזי השפה העברית. במשך תקופה זו באו אנשים מהיישוב שבאו לקלוט את הילדים לקיבוצים ולכפרים בכל חלקי הארץ.

 

יום אחד, יום אשר חקוק לי היטב בזיכרוני, הוחלט על בחירת הילדים שישלחו לכפר חיים בעמק חפר. בתור הילדה הקטנה של הקבוצה, הוחלט שאהיה אצל משפחת בנדר, משפחתו של רופא הכפר, אשר היו לה 2 בנים ורצו לאמץ בת למשפחה. בכיתי ולא רציתי להיפרד מאחותי קלרה וכמובן שגם לה היה קשה ביותר להיפרד ממני. נצמדתי אל הרופא וכל הדרך בכיתי. הגענו לכפר חיים ושם כל אנשי הכפר חיכו לילדים אשר הגיעו עם המשלחת.

 

כל משפחה מאנשי הכפר קיבלה את אחד הילדים שהגיעו ולקחה אותם לאימוץ לביתם. מאחר שזה היה כפר היו שם הרבה עגלות וסוסים, אך למשפחת רופא הכפר לא היו עגלות ולא סוסים. הרופא נשא אותי על כתפיו ובדילוגים קלים הגענו עד לפתח הבית. שהיתי בכפר חיים במשך כ-4 שנים ואלה היו השנים היפות בחיי, במבט לאחור שנים אלו גיבשו את דמותי והקנו לי את החינוך הטוב ביותר. משפחת הרופא הייתה ייקית יוצאת גרמניה, אשר הכללים בה היו ברורים ביותר וכללו חובות וזכויות מוגדרות.

 

הוריי הביולוגים הגיעו לארץ לאחר כעשרה חודשים והועברו למעברה בפרדס חנה. הם באו לבקר אותי בכפר. הפגישה הזו זכורה לי היטב. זו הייתה טראומה נוראית עבורי. כאשר אמי אבי הוצגו בפניי בכיתי והתכחשתי אליהם וקראתי להם דוד ודודה ובשום פנים ואופן לא הסכמתי להתקרב אליהם. אמי בכתה וגם לאבי זה היה קשה, אך הם שמחו לראות שנקלטתי בבית חם ואהוב. הם היו באים לבקר והיה לי קשה לתקשר אתם מאחר ושכחתי את השפה הערבית והפרסית. שנים אלה היו שנות צנע בארץ, והקליטה של הורי בארץ הייתה קשה ביותר. הסיוע שמשפחתי בכפר העניקה למשפחתי היה רב ביותר. הם הקפידו לשלוח בחגים את אחד מחבריהם שגר ברמת גן כדי שייקח אותי הביתה יחד עם מאכלים, ירקות, פירות ובשר. עבור הוריי זו הייתה עזרה ענקית. 

 

 

 תשע"ו 2016