מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ פעמיים

סבתא אביבה אדמון מספרת לנועה:

פרק א '- פריז – אהבה

התאהבתי בסטודנט ישראלי שלמד מדעי מדינה ומשפט בין-לאומי בפריז. ישראל בן-חשל היה בחור אנטיליגנטי ובעל ידע אוניברסלי באופן בלתי רגיל. היה מבוגר ממני ב-12 שנה, אך זה לא היווה מכשול כשבתום לימודיו ביקש מאבא את ידי. הוא רצה לחזור לארץ, ואני, שהייתי הולכת אחריו באש ובמים, אמרתי: "כן". התחתנו בפריז פעמיים: בבוקר – בבית הערייה של הרובע ה-16, ובערב- בבית הכנסת ברחוב קופרניק.

בסוף 1955, הגעתי ארצה באנייה, כלה צעירה בת 19, בלי שפה, בלי משפחה, בלי ניסיון ובלי כסף. שכרנו דירת חדר בדרום ת"א, בקריית-שלום, על גבול שכונת שפירא. לישראל שלי הייתה ווספה, ולי אופניים והיינו מאושרים.

קצת היסטוריה

ישראל, תיכף התחיל לעבוד במשרד הביטחון, כפוף לשר הביטחון דוד בן-גוריון, וסגן שר שמעון פרס. זו הייתה תקופה אינטנסיבית, כשמדינת ישראל חיפשה מדינות ידידותיות בעולם, שיתמכו בקולם, החלטות לטובתנו באו"ם. ישראל בן-חשל נסע כמה וכמה פעמים למדינות אפריקאיות דוברות צרפתית, שזה עתה קבלו את עצמאותן, לפתח קשרים ולתרום מהידע הישראלי בתחום הצבא, הנח"ל, הגדנ"ע והחקלאות.

בשנת 1963, ישראל בן חשל, התמנה לנציג משרד הביטחון לכל הארצות דוברות צרפתית במערב אפריקה, מקום מושבו היה באבידג'אן (בירת חוף השנהב). יצאנו לשליחות של שנתיים עם בננו הקטן, בן השנה וחצי. ישראל נסע לאפריקה, אני נשארתי עם הבן גורי, בפריז אצל הורי.

חודשיים ישראל בן חשל, טס ונסע בין כל הארצות עליהם היה ממונה להגיש כתב האמנה, וליצור קשרים למדינת ישראל. כשחזר לאבידג'אן, למחרת היום, נסע עם משלחת לעיר שדה, להקים מחנה נחל.

ואז זה קרה!:

ספק תאונה, ספק חבלה, לעולם לא אדע. ישראל נהרג במקום והוא רק בן 40.

הקדשה על התמונה מדוד בן גוריוןלישראל בן חשל, המחשל ידידות עמי אפריקה לישראל. ד.בן גוריון 1.9.63

לבד

אלוף מרדכי (מוקה) לימון, נציג משרד הביטחון בפריז, בא לבית הורי לבשר לי על האסון. אני בפריז עם תינוק בן שנה וחצי, הגופה באפריקה, הדירה הקטנה שלנו בתל אביב מושכרת, ומה אני עושה? אחרי הלוויה הממלכתית בארץ, בנוכחות גולדה מאיר, שמעון פרס ושגרירים אפריקאים, נשארתי עוד כמה חודשים בפריז, לאחד את הפצעים, ואחרי התלבטויות רבות, החלטתי שאני חוזרת לארץ עם הילד. ישראל בעלי בוודאי היה רוצה שאני אגדל את הבן כישראלי שורשי, כפי שהוא בעצמו היה. ואז, מרצוני החופשי, עשיתי עלייה פעם שנייה, אך הפעם לבד עם התינוק, וחזרתי לארץ להתחיל פרק חדש בחיי.

עבודה

חזרתי לארץ עם גורי לדירת לשניים וחצי חדרים בתל אביב, קומה רביעית, ללא מעלית, קרוב לאלוהים, ומיד ראיתי שבלי לעבוד זה לא ילך, כי עם תלוש הגימלה הראשון, הגיע דף עם רשימת מקומות עבודה שאסור לי לעבוד בהם כי המדינה לא משלמת שתי משכורות מאותה קופה. לא משרדי ממשלה, לא עיריות, לא מועצות מקומיות, לא ספריות, לא, לא ולא וכו'. רשימה ארוכה…

אז מה עושים שגימלת האלמנה מספיקה רק בקושי לכסות את מסי העיריה והגן של הילד? הרי צריך גם לאכול ולחיות. החלטתי לחפש עבודה, איזה סיוט!!! או שהשעות ארוכות מידי, או שהמשכורת קטנה מידי, או שאני over qualified לג'וב. בקיצור, זוועה! אז, החלטתי להיות עצמאית ולפתוח עסק לבדי.

לאור מצוקת הטלפונים ששררה אז במדינה בתחילת שנות ה – 70, כשחיכו 5 שנים לקו טלפון וגם אז קבלו אותו עם שותף לקו, פתחתי משרד לקבלת ומסירת הודעות טלפוניות ושרותי משרד בשם "טל- סרוויס" TEL- SERVICE

לא ידעתי למה אני נכנסת. בל ידע בניהול, בלי ניסיון, בלי אמצעים… הכל למדתי בדרך הקשה, וצריך ללמוד מהר כי יש הוצאות, אבל הייתה לי מוטיבציה ונכונות לעבודה קשה. ליד שירותי הטלפון, פיתחתי שירותי משרד, הדפסות, תרגומים, צילום מסמכים ושירותי פרסום.

את רזי מקצוע פרסום למדתי אצל מורים נהדרים כמו יוסף (טומי) לפיד, אז עורך עיתון מעריב, וחיים פלד, בעל משרד פרסום מן הגדולים בארץ שהיו מרצים בקורס לפרסום מטעם משרד העבודה. עבדתי ולמדתי שעות ארוכות על מנת שלילד לא יחסר דבר.

פרק ב'- יצחק אגמון

ואז הוא הופיע.

אחרי למעלה משלוש שנים של לבד, בוקר אחד צלצל בדירתי בכבודו ובעצמו מנהל רובע הצפון – ת"א של משרד התקשורת (חברת בזק עוד לא הייתה קיימת), אחרי שכעסתי מאוד על כי הטלפון שלי היה מקולקל למשך ארבעה ימים רצופים. הוא הופיע, הרגיע, תיקן ונשאר.

יצחק, ממוצא בולגרי, היה גרוש עם בן, בעל חוש הומור משגע, וחיזר אחריי באינטנסיביות רבה. אבל אז, פרצה מלחמת ששת הימים, יצחק גוייס בצו 8, לחיל הקשר, ונשלח לסיני, מילואים ארוכים של שישה חודשים. בשנת 1967, כשחזר שלם מהמלחמה- התחתנו. ליצחק היה בן, לי היה בן, ועכשיו, צריך ילדים משלנו. ובאמת ילדתי 3 בנות בארבע שנים.

הדירה בתל אביב נעשתה קטנה, עברנו להרצליה, ומשנת 1972- יש לי ילדים בבית ספר "ברנדיס". ורד (אמא של נועה), שנולדה בשנת 1971, עם מניקור ורוד על הציפורניים, תמרה המכונה תמי, נולדה בשנת 1972, באותם הרגעים, שאמי תמרה נפטרה בפריז. יצחק לא ידע איך לבשר לי את הידיעה המרה על מות אמי, אז הוא הציע שנקרא לילדה תמרה, אך אני לא הבנתי את הרמז, כי בעדות אשכנז, לא מקובל לקרוא לילד על שם אדם חי. לקח לו שלושה ימים- עד שעזר אומץ וסיפר. שמחת הלידה נעשתה מהולה בעצב רב, מה גם שלא יכולתי לנסוע לפריז ללווית אמי. ענת, הבת השלישית, נולדה בשנת 1975, מניטורית וספורטאית.

בשנת 1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, יצחק שוב גוייס, גם הבן שלו נלקח למילואים, ואני עם גורי בן ה-11, ורד בת שנתיים, תמי בת חצי שנה, שומרת על הבית. חשבתי אז שהחיים קשים מאוד, אך לא ידעתי מה עוד מחכה לי.

ואז, בשנת 1977, בפתאומיות הבזק, ללא אזהרה מוקדמת- יצחק המתוק, הספורטאי, הרזונצ'יק, השמח בחלקו, לוקה בהתקף לב ונפטר לי בידיים, בדרך לבית חולים. השמיים נופלים לי על הראש !

מלחמת קיום

לאן לרוץ קודם?!

ענתי בת שנתיים, תמי ארבע וחצי, ורד עוד לא בת שש וכולן צריכות את אמא. ואמא נקרעת בין שמירה על הבית- שלא יקחו לה בגלל המשכנתא- בין העבודה במשרד "טל-סרוויס", ובין דאגה שלילדות לא יחסר דבר. המושג "אמא חד-הורית", עוד לא היה קיים.

גורי בן ה-15, "הגבר של המשפחה", לקח פיקוד ושמירה על הילדות, בזמן שאני עבדתי שעות ארוכות ומתישות. הקשר החם בין הילדים, קיים ונשאר חזק עד היום.

 הקשר החם בין הילדים, קיים ונשאר חזק עד היום 

החיים ממשיכים

למרות שאני ניצולת שואה, ילידת פולין, שם עברתי את כל מלחמת העולם, למרות האסונות שפקדו את חיי, השתדלתי בכל כוחי לנהל בית שמח ואופטימי, עם טיולים בחיק הטבע, חברים, אורחים וארוחות שבת, רק כשהילדות לא ירגישו שונות משאר הילדים. הקניתי להם ערכים, משמעת עצמית, חריצות, שמחת חיים ואמונה ביכולתם. גידלתי לבד ארבעה ילדים לתפארת מדינת ישראל, והיום אני קוטפת את פרות השקעתי, בדמות שבעה נכדיי, שנועה עוז, המקסימה, היא אחת מהם.

העשרה

ניצול שואה: "תשע"וניצולי השואה הם היהודים אשר שרדו את הרדיפה, הגירוש ורצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים. יש המעדיפים (בעיקר ניצולי השואה עצמם) את הביטוי "שורדי שואה" על פני הביטוי "ניצולי שואה", וזאת מכמה טעמים: האקטיביות המשתמעת מהמונח "שרידה"‏[1], העובדה כי הביטוי "ניצול" מתייחס לאירוע שכבר הסתיים בעוד שההתמודדות עם השואה והשלכותיה לא הסתיימו עם הניצחון על הנאצים (ראו להלן)‏, וכן הטענה כי לא נכון יהיה לומר "ניצול" על מי שחווה על גופו את השואה". ויקיפדיה

 תשע"ו