עליתי לארץ אחרי כל המשפחה
בית הספר
למדתי בבית ספר בתוניס, בביז'ה, בשם: ל-אכול אנטרנה. בית הספר היה מעורב, למדו יהודים וגם צרפתים. המקצוע האהוב עלי היה צרפתית. אהבתי את המורה להיסטוריה ולצרפתית. בית הספר לא היה יהודי ולא היה חופש בפסח, רק בליל הסדר.
בתי הספר בארץ ובחוץ לארץ שונים מאד: בבתי הספר בארץ לומדים יותר ויש יותר תשומת לב לילדים. החינוך שונה בארץ. התלמידים לא מספיק ממושמעים. לא פוחדים ומתחצפים למורים. בחוץ לארץ היה כבוד למורים. היינו רועדים מהמורים. מי שלא שמע בקול המורה קיבל עונש: מכות עם סרגל על קצות אצבעות הידיים, או ידיים על הראש, או לשבת על הברכיים עם ידיים על הראש. היה חדר חשוך, היו מכניסים לשעה-שעתיים ונועלים. למדנו עד שעה 16:00. המקצועות היו: גיאוגרפיה, צרפתית, היסטוריה, חשבון ודקדוק. לא הייתי הולכת לטיולים כי לא היה לנו כסף.
העלייה לארץ
כל משפחתנו הגיעה לארץ לפנינו. האחים שלי התחתנו ועלו לארץ במלחמת השחרור. נשארתי לבד עם אבא ואמא והתחילה האינתיפאדה בביז'ה. הרבה אנשים ברחו בלי כלום לצרפת או לישראל. לא הייתה לנו כל כך ברירה. בשנת 1957 עליתי עם אמא ואבא. באוניה הראשונה מתוניס לצרפת היה מאוד קשה. באוניה השנייה מצרפת לישראל, היה הרבה יותר נחמד. היו בריכות ומסיבות. השולחנות היו מלאים אוכל מכל טוב. בערב היו ריקודים. רקדתי עם אנשים שהכרתי באוניה. אני חברמנית. אוהבת לדבר, לרקוד ולצחוק. היינו בים שבעה ימים ושבעה לילות.
הגענו ישר לבאר שבע כי אחים שלי היו פה. הייתי נורא שמחה לראות את אחי יעקב, שלא ראיתי המון זמן. לאחר שנתיים הוא נפטר מסרטן בדם. לא היו תרופות. קיילו נפטר חודש אחרי שהגענו ארצה. נתנו לנו דירה חדשה בשיכון ד', אפילו שלא היה מגיע לנו שיכון, כי ההורים שלי היו מבוגרים. היה לנו קשה. התחתנתי ברוך ה', בעלי עבד קשה, אבל היה לנו טוב ולא התלוננו. חוץ מהשפה שהיא קצת קשה עדיין. אהבנו את ישראל, זאת המדינה שלנו אהבנו אותה מכל הלב ומקוים שיהיה טוב ויבוא המשיח.
הקמת משפחה
בגיל 21 התחתנתי. בעלי הוא קרוב משפחתי. כבר בחו"ל הוא רצה אותי ולא הסכמתי, כי לא רציתי לעזוב את ההורים שלי. כשהגעתי לארץ הוא עזר לנו מאוד ואז התחתנו. גם הוא היה בן 21 כשהתחתנו. החופה הייתה בבית כנסת בשיכון ב' ואז עשינו את המסיבה בבית שגרנו בשיכון ה'. עשינו מסיבה קטנה, כי היינו באבל על אחי. היו לבעלי ידי זהב והוא עשה הרבה עבודות בבניין. הוא עשה את כל הטיח בבית החולים. בקיבוצים, עבד מאוד קשה. כשהגענו לישיבת בני עקיבא בשיכון ד' הוא היה מנהל אחזקה, אני הייתי מטפלת בבית ואחר כך עבדתי בחב"ד כמבשלת. למדתי מהם המון ואהבתי את חב"ד מאוד. שם התחלתי ללכת עם כיסוי ראש.
ראש הישיבה, הרב סילברט, היה בן אדם טוב. קיבל אותנו מכל הלב. נתן לנו דירה חדשה בתוך הישיבה. עד היום אני גרה בה. בחנוכה ובפורים השתתפנו בחגיגות שם. לפני פסח היינו עושים שבת בישיבה, כדי לשמור את הבית כשר.
חמותי רצתה אותי יותר מהבן שלה, בעלי. היא הייתה הדודה שלי. אהבה אותי. לבעלי לא היה אבא. היו לו עוד כמה אחים. אמו גידלה וחיתנה אותם. בעלי התחיל לעבוד בגיל 15. הוא היה כמו אבא לכולם. בישראל הם גרו בשיכון ה' וגם אני באתי לשיכון ה', לגור עם חמותי בבית שלה. גרנו שנתיים עד שנולד שמואל וקיבלתי דירה מהסוכנות. היא הייתה מבשלת ואני הייתי מנקה. בעלי עבד ונתן לה את הכסף.
נולדו לי ששה ילדים: ארבע בנות ושני בנים. בנותיי למדו בבית הספר "קורצ'ק" ואחר כך למדו באולפנות. בני הגדול התגייס לצבא והגיע עד לדרגת סגן אלוף ועכשיו הוא מנהל ביטוח לאומי דרום. בני הצעיר יותר הוא מנהל מוסך בחיל האוויר בת אחת מזכירה ושלוש בנות מורות. נולדו לי שלושים נכדים ושלושה נינים. כולם חמודים מאוד. אני אוהבת את כולם. הם יקרים לי. כואב לי שבעלי לא זכה לראות את הנינים.
מילון
חברמניתמתחברת לאנשים, מחייכת, עוזרת, לא סנובית
ציטוטים
”הערך של עבודה קשה - אמא שלה עבדה בחנות יחד עם אבא שלה.“