מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה אברמוביץ נולדתי ב- 1939 באזור גליציה בעיר סנוק בפולין.

 

 

 

 

בפרוץ מלחמת העולם השנייה אבי גויס לצבא הפולני כחובש. כאשר המצב החמיר משפחתי ואני היינו בגטו סנוק. לסבי הייתה חנות סיטונאית. בחנות עבד אדם שנשאר בפולין ממלחמת העולם הראשונה שנקרא פולקסדויטש' הוא אמר לאמי "שכאן לא יהיה טוב" ואנחנו צריכים לברוח. הוא הבריח אותנו מהגטו. הגענו לעיר לבוב (למברג) ובתחנת הרכבת שהסיעה את הפליטים היהודיים לרוסיה נפגשנו עם אבא שלי שהצליח לברוח מהצבא הפולני שהתחיל להתפורר. נשלחנו לסיביר. הנוהל ברוסיה היה שקומוניסטים וקפיטליסטים נשלחו לסיביר. לאחר תקופה נשלחנו לאוזבקיסטן לעיר דגמבול, שם נשארנו עד קיץ 1945 אז חזרנו לפולין עד עלייתנו ארצה.

 

  נישאתי לבעלי אלכסנדר אברמוביץ' ב-1963.

 

 

 

אלכס עבר את השואה בפולין בגטו לודג' עם הוריו ואחיו הבכור מתחילת הגטו עד הטרנספורט האחרון שהלך באוגוסט 1944 יחד עם אמו לאשוויץ, אחרי שאביו אליעזר נפטר בגטו לודג' מוות טבעי אחרי שהגרמנים הודיע לו (לאליעזר) שבנו הבכור אברהם נתפס כשניסה לברוח מהמחנה ואז תלו אותו. אלכס השתחרר ב-11 לאפריל 1945 ממחנה בוכנוולד בגרמניה כשהוא נשאר ללא משפחתו.

 

 

 אלכס משתחרר ממחנה בוכנוולד

הארגונים היהודים העבירו את כל בני הנוער שהשתחררו לעיר אקווי בצרפת לשיקום הגוף והנפש ולאחר הטיפול הממושך הציעו להם משפחות יהודיות לאומנה בכל מקום בעולם. אלכס העדיף לעלות לישראל עם חבריו שניצלו יחד אתו. ישראל שהייתה עדיין פלסטינה ב-1945.

 

 

 

 

בארץ העבירו אותו לעליית הנוער הוא וחבריו הגיעו לבן שמן. כשפרצה מלחמת השחרור עלו לקיבוץ משמר הנגב אלכס היה שם עד 1950.

 

 

ב – 1950 עליתי לארץ ישראל  ואיתי קופסת הכסף שעברה שני דורות.

 

 

 קופסת הכסף

 

אמא שלי קיבלה את קופסת הכסף מאמא שלה שקראו לה בתיה ואני נקראת על שמה.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בת חצי שנה  נשלחנו עם משפחתי לגטו סאנוק. אבא שלי גויס לצבא הפולני. לפני שהם עזבו את הבית, אמי לקחה חפצי ערך שונים, ביניהם הייתה קופסת כסף. היא אחסנה את הכל בקיר במרתף הבית. אחרי המלחמה המשפחה חזרה לפולין. אמי שרה נסעה לעיר סאנוק בה גרנו לפני המלחמה.

 

בשנת 1945 בפולין היו פוגרומים נגד יהודים. הפולנים רצחו ושדדו את היהודים. אמא שלי הגיעה לבית שבו גרנו לפני המלחמה והיא פגשה את בעלת הבית הפולנייה. בעלת הבית שאלה אותה "את עדיין בחיים"? ואז היא אמרה לאמי שהגרמנים היו בבית וחיפשו במרתף והחרימו את רוב דברי הערך – רק הקופסה הזאת נשארה. בעלת הבית החזירה אותה לאמי. באותו הזמן בפולין היו פוגרומים נגד יהודים ההסכם היה בין נהגי הקטרים לפולנים שעוצרים בלילה בחורשה או ביער והפולנים היו עולים לרכבת ומורידים מהרכבת את מי שהיה נראה להם יהודי רוצחים ושודדים אותו. את יתר האוכלוסיה היו מחזירים חזרה לרכבת והרכבת המשיכה לדרכה . אמי שרה החליטה לחזור חזרה לעיר צ'צ'ין עיר מגורינו לאחר המלחמה. אמי קנתה כרטיס לרכבת לילה ברגע האחרון החליטה לא לעלות לרכבת (הרגשת בטן). באותו הלילה עלו הפולנים לרכבת וכך אמי ניצלה שלא הייתה ברכבת ואיתה קופסת הכסף.

 

בשנת 1950 עלינו ארצה דרך ורשה, בירת פולין, שם נשארנו לחכות להיתר עלייה לישראל. משם נסענו דרך איטליה ושם שהינו במחנה פליטים כ-3 חודשים. לאחר מכן עלינו לאוניה ששמה "גלילה" היינו בים כ-20 יום וב-18.3.1950 הגענו ארצה.

 

 

 בתיה בארץ ישראל

 

 

כמו כל העולים הגענו לשער עלייה, שהינו שם כשלושה שבועות גרנו באוהלים. משם היינו במחנה עולים בשם "מחנה ישראל" ושם גרנו בצריפים שנשארו מזמן האנגלים בארץ. במעבר הגבול מפולין  הייתה בדיקת מכס הפולנים באותה תקופה החרימו דברי ערך לטובת אוצר מדינת פולין. הורי החליטו לא לשלוח את הקופסה במטען, אלא לתפור לקופסה שקית בד ולהלביש אותה עליי מתחת למעיל הגדול שהיה לי, במחשבה שלילדים לא יבדקו ואכן כך היה. שוב ניצלה הקופסה והגיעה יחד איתי לארץ ישראל.

כל אותו הזמן מהיציאה מפולין שמרתי על הקופסה עד שהגענו לבית קבע. בבית הקבע ירד ממני העול והקופסה הייתה מוגנת בבית הורי. אחרי מותם הקופסה נמצאת בביתי עד היום. הקופסה מאוד חשובה למשפחתי בגלל הזיכרון הבן דורי שימשיך ויעבור לדורות הבאים.

 

העשרה: 

מלחמת העולם השניה – מלחמת העולם השנייה היא המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. מספר החללים במלחמת העולם השנייה (לפי ההערכות המקובלות) כ-64.5 מיליון בני אדם, יותר מבכל מלחמה אחרת בהיסטוריה. (ויקיפדיה)‏

 

תשעו    2016