מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עליית המשפחה מאירן לישראל והגשמת הציונות שלי בגיל צעיר

כייף להשתתף בפרויקט הרב דורי
"החיילת הנחושה"
סיפורה של אסתר פת סמנכ"לית עיריית רמת השרון

שמי אסתר פת, נולדתי בשנת 1940, בעיר טהרן שבאירן. עליתי לארץ בגיל 10 מפרס,
 
היום אני בת 75. בעלי אורי ואני גרים ברמת השרון 42 שנים. יש לנו 2 ילדים: הבן רון בן 47 והבת הילית בת 44. יש לנו גם 6 נכדים: ליהי, מאי, תום, עומר, רומי ורותם. עם שחרורי מהצבא עבדתי בעבודות שונות, עד שהתקבלתי  כעוזרת למנהל המחלקה למחקר כלכלי – חברתי במשרד השיכון בתל אביב. שם גם הכרתי את בעלי אורי ונישאנו.
אירוע מכונן - אכן קרה

 
אירוע מכונן – אכן קרה

לאחר הנישואין ולאחר לידת שני ילדיי, עברנו לרמת – השרון שם התקבלתי לתפקיד סגן מנהל אגף החינוך בעיריית רמת השרון. אחרי 10 שנים בתפקיד זה קודמתי לתפקיד סמנכ"ל העירייה

 

אין סוף לעבודה

 
אין סוף לעבודה

לאחר 10 שנים נוספות פרשתי מהעירייה מתוך תחושה שעליי לעשות דברים נוספים בחיי. בין לבין במהלך השנים סיימתי תואר ראשון ותואר שני. לאחר שפרשתי מהעירייה החלטתי לתת הרצאות בנושא מדעי ההתנהגות: תקשורת בן אישית, סגנונות ניהול, ניהול מו"מ וכו'. במקביל,

 
פעלתי בהתנדבות במעון לנערות במצוקה, פעילות שהעניקה לי סיפוק רב. היום, כאמור, בגיל 75 אני בפנסיה מלאה וממלאת את זמני בפעילויות שונות: מטיילת בארץ ובעולם, רואה הצגות, שומעת באופן קבוע הרצאות בנושאים שונים, עוסקת בספורט 4 פעמים בשבוע כשעתיים בכל פעם. מקיימת חיי חברה ומטפלת בנכדיי ככל שנדרש. אין רגע דל!
 
יהדות פרס – אירן
לפני קום המדינה ולאחריה נולדתי ב-1940 עד 1950 חייתי עם משפחתי בטהרן, עיר הבירה של פרס. מצבנו הכלכלי היה ברמה טובה. היחסים עם השכנים המוסלמים היו תקינים ו*השאה (המלך) הפרסי  התייחס בכבוד ובסובלנות ליהודים. זמן קצר לאחר קום המדינה, נרקמו אף יחסי גומלין נרחבים בין השלטון הפרסי לבין מדינת ישראל וזאת לטובת שני הצדדים: נציגים מהארץ שהתמחו בטכנולוגיות מפותחות בתחומים שונים הוזמנו לפרס על מנת לסייע בידי השלטון הפרסי ולפתח שם מערכות חיוניות ומפותחות. בתמורה, מדינת ישראל קיבלה מהשלטון הפרסי משאבים להם הייתה זקוקה אז.
 
במקביל, התקבלו בארץ נציגים מטעם השלטון הפרסי אשר באו לראות ולהתרשם מההישגים שצברה מדינת ישראל הקטנה זמן כה קצר לאחר הקמתה ובאמצעים כה דלים. בעקבות הקשר הפורה בן שתי המדינות, היחס ליהודים שם אף השתפר. למרות חופש הפעולה שניתן ליהודים והיחסים הטובים ששררו שם, עיני היהודים תמיד היו נשואות לירושלים. גם משום שרוב יהודי פרס היו מסורתיים- דתיים וגם ציונים.
 
לפיכך, עם הקמת המדינה ועצמאותה, החליטו רוב יהודי פרס לעלות לישראל ולהגשים את משאת נפשם: להגיע לירושלים ולהגשים את הציונות בישראל. כאן המקום לציין שבאותה התקופה, אחרי מלחמת העצמאות, המצב בארץ היה קשה מאוד בתחומים רבים כגון:
1) חוסר ביטחון- אויבנו הערבים למרות ניצחוננו, המשיכו לבצע פעולות טרור נגדנו בכל דרך אפשרית.
2) חוסר במוצרי צריכה בסיסים- מזון, ביגוד כלי בית וכו'… ניתן היה לרכוש מוצרים אלה רק באמצעות תלושים מצומצמים שחילקה המדינה לכל משפחה בהתאם לגודלה ולהרכבה. תקופה זו ידועה **כתקופת צנע (היינו- לחיות בצניעות).
3)חוסר תעסוקה הולמת-הדבר ניכר בעיקר בקרב חלק מהעולים החדשים אשר הגיעו עם מיומנויות שלא התאימו כלל אז בארץ (כגון- צורפות, מסחר וכו'..), עולים אלה נשלחו לעסוק בעבודות פיזיות קשות שלא הורגלו בהם כלל כגון: סלילת כבישים,  חפירות, חקלאות, נטיעת עצים עבודה פיזית בבתי חרושת וכו'..
4)אי ידיעת השפה העברית- לעולים לא הייתה אפשרות ללמוד את השפה העברית בטרם עלייתם. לכן הדבר היה לאבן נגף עבורם. התקשורת עם הסביבה הייתה קשה, לעיתים גרם אף לאי הבנה בין הישראלים הוותיקים לבין העולים והתוצאה הייתה חוסר ביטחון עצמי הולך ומעמיק.
5) אורח חיים ומנטליות שונה- רב העולים הגיעו עם מסורות שונות, אורח חיים מסוים ומנטליות אחרת, שלא תמיד רצו או יכלו להחליף לאלה הנהוגים בארץ.למרות הקשיים שצוינו, חלק גדול מהעולים קיבלו בהבנה את המצב ששרר בארץ כי השכילו להבין שזוהי מדינה בהתהוות וצריך להיאזר בסבלנות ולקבל את המצב כפי שהוא עד שהמדינה תתבסס. אולם לחלק קטן מהעולים היה קשה להתמודד עם המצב החדש ושקלו אף לעזוב ולחזור לפרס.
 
עליית משפחתי לישראל והגשמת הציונות שלי בגיל צעיר שני אחיי עלו לארץ בשנת 1949 (כחלוצים). אמי, אחותי ואני עלינו בשנת 1950 (אבי נפטר שם לפני כן בהיותי בת שנתיים וחצי). אנחנו עלינו עם חלק מהרכוש שלנו ולא נזקקנו כלל לעזרת המדינה לשכן אותנו במעברות ולסייע בידינו בדרך כלשהי. כשעלינו, בארץ כבר חיכתה לנו דירה ברמת גן שאחיי קנו לנו עם עלייתם.
 
הייתי בת 10 כשעליתי לארץ, אך מרגע שדרכה כף רגלי על אדמת הארץ חשתי כי עבורי זו הייתה כמו לידה מחדש. אהבתי בכל מאודי את המדינה וכל מה שיש בה והמשתמע ממנה. למרות גילי הצעיר, לא הפריע לי שהתנאים היו קשים, שלא פונקנו עוד באוכל טעים ובממתקים, בתנאי מחייה טובים שהורגלנו בהם ואינם עוד. הייתי מאושרת למרות שהשפה בפי לא הייתה שגורה מספיק והצברים לעגו לי לא פעם, אך התמודדתי עם המצב בראש מורם. מהר מאוד התאקלמתי ושחיתי כדג במים בכית, בבית הספר ובחברה.
 
בגיל 15 הייתי כבר ציונית בכל נימי נפשי. אך יום אחד עולמי התהפך כאשר אמי הודיעה לי שמסיבות משפחתיות החליטה לחזור עם אחותי ואתי לפרס לתקופה מסוימת. כמובן שהתנגדתי מיד ובצורה נמרצת. הבהרתי שמקומי אך ורק כאן בישראל ואין ביכולתי לחיות עוד בניכר.לאחר מאבקים לא קלים הודעתי שאני מוכנה לקבל על עצמי אחריות על החלטתי ואעשה הכל כדי לנהל כראוי את חיי לבדי בדירה (אחיי בינתיים נישאו עוד קודם ועזבו לדירות משלהם). אמי בלית ברירה הסכימה שאשאר בארץ כאשר בליבה הייתה התקווה שבשלב מסוים לא אחזיק עוד מעמד ואחזור אליה לשם. אך זה לא קרה כמובן.
 
למרות גילי הצעיר החלטתי לממש את הבטחתי, לכן למדתי וגם עבדתי וניהלתי את חיי באופן עצמאי. היה קשה, קשה מאוד, אבל לא נשברתי ולא הצטערתי מעולם.
 
לאחר סיום התיכון התגייסתי לצבא. אמי חזרה אחרי 5 שנים ואחותי התחתנה שם ועברתה לגור בארצות הברית. גם היום, אני חושבת שההחלטה שקיבלתי אז תרמה לי לעצב את האישיות וההתפתחות שלי במהלך חיי בצורה נאותה. למרות כל הקשיים שנאלצתי להתמודד אתם, היה לי כדאי להתעקש ולחיות בארץ שלנו ולהתפתח בה, לתרום, להקים משפחה וליהנות בה.
 
היום, בגיל 75, אני מספרת את קורותיי לנכדיי ומנסה להנחיל את המשפט: "אין דבר העומד בפני הרצון". וכן, סוף סוף יש לנו מדינה משלנו  ואנחנו מצווים לשמור עליה וחלילה לנו לנטוש אותה גם אם קשה לנו בתקופות מסויימות.
  
מושגי העשרה
יהדות פרס – אירן: "יהדות איראן (או קהילת יהודי פרס) היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה – קהילה יהודית מזרחית בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודי פרס ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית".
 
שאה: "(בפרסית: ???) הוא תוארם של מלכי פרס (כיום איראן) והאימפריה הפרסית הקדומה. מקור התואר הוא במילה הפרסית הקדומה "חשטרה" שמשמעה "מלך".
 
תקופת הצנע: "מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 19491959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ. אזרח ישראלי שיצא לחו"ל באותה תקופה יכול לשאת עמו רק סכום קטן של מטבע חוץ. בהמשך עלו אף הצעות להרחבת המדיניות באמצעות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד כהנה וכהנה הצעות".
תשע"ו

מילון

יהדות איראן
יהדות איראן (או קהילת יהודי פרס) היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה - קהילה יהודית מזרחית בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודי פרס ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית.

שאה
כינוי למלך הפרסי.

צנע
המדיניות שהונהגה לאחר הקמת המדינה לקיצוב מצרכי המזון, ההלבשה והריהוט הביתי למשקי הבית בישראל.

ציטוטים

”"אין דבר העומד בפני הרצון"“

הקשר הרב דורי