מאגר סיפורי מורשת

שרה רוזנברג מספרת לשירי:

 

בשנת 1948 לאחר הכרזת המדינה, החלו פרעות שכללו תקיפה של שכונות יהודיות במצרים,

שבו הועסקו גם עובדים ערבים, הורעל פעמיים  על ידי עמיתיו לעבודה, דבר שזעזע את המשפחה. בנוסף לכל אלה היו גם געגועים תמידיים לציון, ומשום כך החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל. 

 

העלייה לארץ התאפשרה בין היתר בזכות אזרחות יוונית שהייתה לאבי. הוריו הגרו מיוון למצריםובאופן דומה משפחתה של אימי גם כן הייתה בעלת אזרחות איטלקית, דבר שאפשר להם לצאת כתיירים למטרת נופש בצרפת.

 

כיוון שהיה איסור מוחלט ליהודים לצאת ממצרים, נאלצנו לנעול את דלת בתינו ואת שתי החנויות  

למזכרות ולתכשיטים. אבי, היה דובר  שבע  שפות עם ידע של קרוא וכתוב בכולן, דבר שסייע לו בקשר שלו 

עם התיירים בחנותו הגדולה בכנכליל שבקהיר. כמו כן יש לציין שביתנו היה בית מרווח עם ריהוטמושקע, כלי נגינה ותכולה שהייתה מכבדת כל משפחה, ואפילו את התכשיטים שענדנו נאלצנו למסורבנמל.

 

את מצרים עזבנו כתיירים היוצאים לנופש. במרסי הייתה לנו אפשרות בחירה: דרך הגוינט  להגר לארה"ב אולעלות ארצה ובלי היסוס הוחלט לעלות לציון שזו הייתה הכמיהה מדורי דורות. בצרפת קלטה אותנוהסוכנות היהודית למחנה עולים שם שהינו כחודשיים. התנאים במחנה לא היו קלים, בתוך ביתן אחד אכלסו משפחות רבות ברוכות ילדים ומה שהפריד בין המשפחות היו סדינים שנתלו ביניהם.

 

עם ההגעה ישר הופרדו הילדים ונלקחו לריסוס ראשיהם עם ddt (דבר שכיום אנחנו מודעים לתוצאותיו),זהו חומר מסוכן ומסרטן שרבים מהילדים שרוססו דאז סבלו וסובלים עד היום. התנאים הקשו על המשפחות להסתגל: השירותים ושאר הכלים הסנטרים היו מחוץ לביתנים.

לאחר המתנה של כחודשיים התאפשרה העלייה לארץ. זה היה רגע מאוד מרגש לכולנו, מנמל חיפה הובלנו למחנה העולים בעתלית, זה היה ערב יום הכיפורים ,והתקופה הייתה תקופת צנע במדינה והארוחה מפסקת שלנו הייתה לכל אחד פרוסת לחם יבשה ומספר זיתים, אך הכל התקבל ברוח טובה ובאהבה. התנאים במחנה דמו מאוד לאילו שהיו בצרפת.

דודי, אחיו של אבי עלה ארצה לפנינו והוא התגורר במושב ניצנים ליד אשדוד והוא עזר לנו להשתלב לידו. את הבתים במושב בנו בעצמם הדיירים והדירות היו מרווחות. למדנו בבתי ספר דבר שחסר כל אותה תקופה מאז היציאה ממצרים. אך עם הזמן התגלתה בעיה לא פשוטה, זו הייתה תקופת הפידאיון (מקביל לשהידים, מסתננים שהגיעו מעזה, נכנסו דרך הפרדסים ורצחו מספר תושבים בצהרי היום וברחו חזרה לבתיהם).

 

 אימי ששכלה במצרים את אחותי הבכורה הייתה חרדה מאוד לגורלנו לעבור למקום אחר שהפעילות החבלנית רחוקה יותר. ואז הוחלט לעבור למחנה אוהלים ברמלה, שם גרנו בתוך אוהל לא גדול במיוחד שבע נפשות ,כשהשירותים וכל הכלים הסניטריים היו משותפים לכל  דיירי המחנה. מה שהיה טוב, המקום היה כולו ירק של צמחית בר ירוקה עם המון פרחי בר לדוגמה: סביונים כלניות ואחרים…

בנוסף, רציתי לספר לכם אנקדוטה קטנה שברצוני לשתף אתכם מחוויותיי במחנה: באחד הלילות הרגשנו רעש ויד שפלשה לתוך האוהל, כנראה שחשבו שיש מה לקחת מתוך חפצי ערך, אימי הרגישה זאת, לקחה את העלי והכתה בידו של הגנב. השהיה באוהל ארכה כחודש ואז ההורים עשו מאמץ עילאי ועברנו למעברת הצריפונים שם שהינו כמחצית השנה.

 

אמי שהייתה אישה מאוד אסרטיבית, עשתה הכל למרות שהצריף נחשב בעיני הרבה משפחות כשיפור ניכר שבו הייתה לפחות האפשרות לנהל חיי משפחה עצמאים מבלי להיות מעורבים עם משפחות אחרות. אמי הצליחה לקדם אותנו עוד צעד ועברנו לגור בדירת עמידר בעיר לוד.

 

בלוד, בית הספר היה על רמה מעט גבוהה יותר מכל בתי הספר שבהם היינו, המעברים שעשינו ואיכות התושבים הייתה ברמה גבוהה יותר מאשר במעברה. מבחינת פרנסה המצב היה קשה על רכישת הדירה נלקחה משכנתא וחויבנו בהחזרים חודשיים.

 

אבי, עם כל הידע שלו בשפות זרות, לא הצליח להשתלב בעבודה ומה שהוצע לו היה רק עבודות דחק כמו  קטיף בפרדס או סלילת כבישים או עבודות בניה אך רק מספר ימים בחודש והשכר שולם רק אחרי כחודש ומחצה. לא היה קל, התקופה הייתה תקופת צנע והריבית והמדד עלו ורבים היו התושבים שבתיהם עוקלו, ואז אימי החליטה שכל המשפחה מתגייסת וגם הילדים יוצאים לעבוד בבוקר וללמוד לימודי ערב.

בזכות החלטה זו, אמי אפשרה לכל האחים לרכוש ידע והשכלה ועבודה בטוחה לכל אחד מהאחים בהתאם לשאיפותיו, כמו כן הקנתה לנו את הכלים לחיים ולימדה אותנו שכשיש קשיים לא להרים ידיים, לחשוב מה אני יכול לעזור לעמי ברגע  ובמצב נתון.

 

הקליטה בארץ לא הייתה קלה, לא להורים שהיו מבוססים בחיים ונאלצו להתחיל הכל  מבראשית ולא לנו הילדים שלא הייתה לנו ילדות ולא נעורים. אך תודה לאל בזכות המאמצים אפשרנו לדור הצעיר ללמוד ולמלא את  כל שאיפותיו. וכיום, שני ילדי מהנדסים עם תואר שני, גם הם נאלצו לעבוד בזמן הלימודים על מנת לממן  אותם.

ואני עכשיו חווה את ילדותי ונעוריי מחדש עם נכדי ומה שאני מבקשת רק לי ולעם ישראל שיהיה שלום שקט ושלווה. ואני מודה  לאל שיש לי נכדה בכורה ומקסימה כמו שירי, מלאה בטוב פנימי וחיצוני עם ידע נרחב בהרבה תחומים ולא יכולתי לבקש טוב מזה.

                                                            סבא אלכסנדר ז"ל וסבתא שרה

יהדות מצרים: "יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון".