מאגר סיפורי מורשת

סבתא נולדה בבית חולים ליונט בתאריך 24/10/1951 , בעיר רבאט שבמרוקו.

 

סבתא למדה בבית ספר צרפתי, הייתה ילדה מצטיינת בלימודים ואת ההפסקות היא אהבה במיוחד כי היו משחקים ב"קלאס", חישוק ("סֵרְסוֹ"), גוגואים ובקפיצה על חבל. אבא של סבתא שלי היה רב גדול מאוד בעיר רבאט ועסק כל היום בלימוד תלמידים לתורה וגמרא ונחשב לאיש מיוחד וחכם מאוד. הוא היה בנוסף, שוחט, מוהל ושליח ציבור.

 

סבתא שלי בכל ערב  ובשבתות למדה אתו בשעות הערב תלמוד תורה, כך למדה לקרוא ולכתוב בעברית. במרוקו היה להם מועדון שקראו לו (local- לוֹקַל) – תנועת נוער ליהודים,  שם הייתה נפגשת עם כל הבנות היהודיות. הן היו מתפללות ועורכות מסיבות שונות ובעיקר הרבה כייף. סבתא זוכרת שבכל החגים והשבתות הם היו מברכים אחרי הקידוש: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". הכמיהה והרצון לעלות ארץ ישראל היה עד אין סוף. הם היו מוכנים לצאת ולעזוב הכל בלי שום דבר והעיקר שיעלו לארץ ישראל. סבתא נזכרת שתמיד היו סיפורים בבית על ירושלים הקדושה. ההורים שלה תמיד חינכו אותה על אהבת ארץ ישראל.

 

העלייה לישראל 

סבתא מספרת שיום אחד הגיעו הציונים אליהם הביתה ורשמו אותם לעלות לארץ ישראל- היא ציינה שבכלל לא היה צריך לשכנע אותם, ההורים שלה מיד הסכימו והם רק חיכו לרגע הזה שיגיע. חלף שבוע והציונים חזרו שוב וביקשו מהם להיות מוכנים וארוזים ושימתינו להוראה. המשפחה ארזה מינימום דברים ואת כל היתר השאירו שם. באותו הזמן אמא של סבתא שלי הייתה בהריון בחודש שמיני, לסבתא היו עוד 3 אחים ו- 2 אחיות  והם ציפו לאח נוסף. עבר שבוע נוסף והציונים הגיעו הפעם בלילה, זה היה כל כך מאוחר, היה חשוב שהערבים לא יראו אותם.

 

הם יצאו מהר מהבית, נסעו באוטובוס שהיה מלא באנשים והגיעו לשדה התעופה במרוקו, משם הם טסו לצרפת למחנה אוהלים שם ריכזו את כולם עד העלייה לארץ. במחנה אוהלים היה מאוד קר, הם היו צריכים לעמוד בתור ארוך כדי לקבל אוכל במינוס 5 מעלות בלי בגדים חמים. הילדים היו כולם כחולים. למזלם, המשפחה הייתה רק שלשה ימים בצרפת (בעיר מרסיי) כי אמא של סבתא שלי (סבתא רבתא היא סבתא חביבה) הייתה בהריון בחודש השמיני והם פחדו שהיא תלד ולכן היו חייבים להטיס אותם ראשונים כדי שתלד בארץ ישראל.

 

סבתא וכל בני המשפחה עלו למטוס ונחתו בשדה התעופה בן גוריון, מיד לקחו להם את הדרכונים ונתנו להם תעודת זהות לכולם זה היה רגע מרגש במיוחד. עם ההגעה לארץ ישראל,  שאלו אותם לאיזו עיר הם רוצים להגיע? אבא שלה ענה "מקום שיש בו: בית כנסת, בית חולים וים".

 

הם ענו, אם כך אתם נוסעים לאשקלון. אחרי שעה בנסיעה במונית הם הגיעו לאשקלון וקיבלו את פניהם ילדים שצעקו בקול רם " ע ו ל י ם  ח ד ש י ם  –   מ ח ר    ט ו ר י ה!"

 

זו הייתה קבלת פנים מוזרה אבל ביום למחרת הם כבר הבינו שהם מתכוונים לקשיים שצפויים להם והם צריכים מיד לצאת לעבוד. הם הגיעו לביתם החדש- הם קיבלו שיכון ולא צריף והם היו מאושרים ושמחים. סבתא חייכה וסיפרה שהקשיים לא היו כ"כ גדולים מכיוון שבסך הכל היא הסתדרה כי באה לארץ שהיא יודעת לקרוא ולכתוב בעברית. הקושי העיקרי היה לדבר! היא חששה כיצד המשפחה תסתדר כי הם לא מבינים את השפה. אבל עד מהרה הם התגברו על הקשיים כי כולם היו באותו מצב, כל השכונה היו עולים חדשים דיברו מרוקאית וצרפתית. בעלי המכולות היו מרוקאים, אז היה יותר פשוט להתמודד עם משימות היום יום.  "צרת רבים חצי נחמה!"

 

בבית הספר היו כל ילדי העולים, הם דיברו ביניהם מרוקאית ונדמה היה לכולם לפעמים שהם עדיין במרוקו. לסבתא שלי היה חלום יחיד מאז שהייתה קטנה להגיע לארץ ישראל!!

 

החלום התגשם!

 

תשע"ו