מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה לוי נולדתי ב-10 בפברואר 1947 בעירק. עליתי ארצה בהיותי בת 4 שנים, אחות אמצעית לאחות יותר גדולה ולאח יותר צעיר.

עלינו בשנת 1951 מעירק היינו משפחה של חמש נפשות: הורים ושלושה ילדים. העלו אותנו על מטוסים עם מנוע אחד כשכל תזוזה שלו הייתה סיוט עבורנו הילדים וגם לגדולים. הגענו לפנות ערב לשדה התעופה וישר "העמיסו"

אותנו על משאיות צבאיות ולקחו אותנו למקום שאמא קראה לו שממה. לא היה שם כלום חוץ ממאהל גדול. הביאו את כולנו לשם. כשהגענו לשם כבר היה חשוך ולא ידענו לאן הביאו אותנו אמא החלה לבכות ולא רצתה לרדת מהמשאית ואבא ניסה לשכנע אותה לרדת ולראות בבוקר למחרת את המקום שאליו הגענו.

הכניסו אותנו לאוהל מטר על מטר וירד גשם זלעפות ואבא ישב עם מקל ביד לשמור על האוהל כי הוא שמע את התנים מייללים. גשם חזק ירד ורוחות חזקות נשבו כשכל המאהל נרטב ואנחנו הילדים התחלנו לבכות. בבוקר למחרת אחותי החלה לבכות וההורים לא ידעו מה קרה אחותי הייתה בסך הכל בת 7 שנים וכשחיפשו על גופה מצאו עקרב צהוב שהכיש אותה.

באוהלים נשארנו כחודש ימים עד שהעבירו אותנו לצריפים, ולאחר כשלושה חודשים נוספים בצריף עברנו לעיר לוד.

בעיר לוד החלו החיים שלי. גן הילדים, בית ספר, ושפה זרה כיוון שהיינו ילדים קלטנו את השפה מהר מאד. כל הילדים היו מכל קצות תבל וכולם התאקלמו יפה .זאת הייתה הילדות הכי מקסימה שלי . הייתי ילדה מיוחדת שמאד אהבה משחק והייתי עם עוד חברה מציגות כל ערב הצגה אחרת לפני ההורים שלי ושל החברה. רוב הזמן הייתי ישנה אצל החברה בבית שלה , הם היו 5 ילדים ואני הייתי הילדה השישית שלהם.

בסוף כיתה ז' עברנו דירה לתל אביב ושם התחילה הבגרות שלי שהיתה לי מאוד קשה כי כל התלמידים היו יוצאי קיבוץ ודיברו עברית שוטפת ולעגו לתלמידים החדשים ביניהם לי.

הם לא הצליחו להתיש אותי או להמאיס עלי את החיים. כשסיימתי את הלימודים חזרתי הביתה וכל הבנות היו חברות טובות שלי והיו באות אליי הביתה והיינו משחקות עד הערב. הורי מאד שמחו לראות שהתאקלמתי יפה כי הייתי מאד חברותית. לאחר סיום בית הספר היסודי, עברתי ללמוד בתיכון עירוני יא' שם למדתי במגמת שרטוט 4 שנים.

טובה והרדיו

לאחר סיום הלימודים הלכתי לעבוד כי הורי לא הסכימו שאתגייס לצבא עבדתי בשרטוט ב"ת.ה.ל." תכנון המים לישראל, כשנה ואז החלטתי שאני לא רוצה יותר לעבוד בשרטוט. עברתי לעבוד במשרד מהנדסים שם עבדתי כארבע השנים כעוזרת מזכירה.

בגיל 18 הכרתי את בעלי יוסי ובגיל 19 אילצו אותי להתחתן אתו כי מי שעבר את גיל 19 חשבו שלא יתחתן יותר.