מאגר סיפורי מורשת

שמי, "ברכה", עוברת משמי הקודם "ברונקה". כנראה על שם סבה או סבתה של אימי. מקור השם בשפת האידיש, שפת הדיבור של הוריי, וגם שפת ילדותי. בעברית פירוש השם איחול, מסירת ברכה. 

אמי, רחל קורמן לבית קליינברג, נולדה בוורשה שבפולין ב-1910, ושם גם גדלה. בשנת 1933, כשעלה היטלר לשלטון בגרמניה, נישאה לאבי, דוב קורמן, ואיתו נמלטה מאוחר יותר לרוסיה.

 

הורי ואחותי הגדולה חנה, מבוגרת ממני ב-9 שנים (ילידת 1934), נדדו ברחבי רוסיה ואירופה, בניסיון להימלט מציפורניי הגרמנים ומאימת המלחמה. הם נשלחו לעבודת כפיה בארכנגלס, וכעבור זמן עברו או הועברו לעיירה בשם טורקיסטן, במדינת קזחסטן. שם נולדתי. אבי, דוב קורמן נולד גם הוא בפולין בשנת 1906. היו לו שני אחים: יעקב ומוטל.

 

במלחמת העולם השנייה שירת אבי בצבא הרוסי, ובמשך 6 שנים השתתף במלחמה כנגד הגרמנים. בתום המלחמה הצטרף לאמי, ויחד עלו ארצה. בפולין עסק אבי במסחר, אך עם הגעתנו ארצה מצא עצמו נטול הון ונאלץ לפנות לעיסוקים אחרים. בשלב מסוים הקימו וניהלו הוא ואמי חנות נעליים קטנה במרכז הישן של טבעון, וכך קיימו את משפחתנו.

 

  

        תמונה זו צולמה בשנת 1948, סמוך למועד בו עליתי עם הוריי ארצה

 

באחד ממפגשיהם הראשונים עם אחותי, חנה, שהגיעה ארצה 5 שנים קודם לכן, יחד עם "ילדי טהרן". בתמונה: אבי דוב ואמי רחל קורמן, אני, בת ה-5, ואחותי חנה, בת ה-14.התצלום מאזור קריית טבעון שם השתקעו אני והוריי.

 

הסיפור שבחרתי לספר עליו הוא גלוית דואר שנשלחה בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מאמא שלי, רחל קורמן, רושקה, ששהתה בטורקיסטן שבקזחסטן לבתה הבכורה, חנה, אחותי, ששהתה בארץ. 

 

   הגלויה נשלחה בתאריך 15.9.1943, שלושה חודשים אחרי לידתי והועברה לפלשתינה

על ידי ארגונים בינלאומיים.

 

הגלויה הגיעה ארצה כחודש לאחר שנשלחה, בתאריך 14.10.1943. בגלויה, הכתובה פולנית (המילים באידיש), בו מדווחת אמי רחל לבתה בת ה-9, שנשלחה ארצה עם קבוצת ילדי טהרן על הולדת אחותה הצעירה, הלוא היא אני. ראיתי ושמעתי לראשונה על הגלויה במסיבת הפתעה ליום הולדתי ה-50, בו נתבקשו האורחים להביא סיפורים ומסמכים הקשורים אליי. אחותי הביאה לי את הגלויה המצולמת.      

 

בסוף המלחמה חיפשנו דרך לעלות לארץ, ולאחר שנדדנו בדרכים לא דרכים, ברכבות ובמשאיות, עליתי לארץ עם הורי ועם דודתי, אחותה של אמי, ומשפחתה (ב-1947) באניית אקסודוס. למעשה עליתי לישראל פעמיים. בפעם הראשונה הייתי בת 3, כאשר הפלגתי ביחד עם הוריי באניית המעפילים "אקסודוס". 

 אניית המעפילים "אקסודוס" – ויקיפדיה

 

אינני זוכרת הרבה מהעלייה, אך אני יודעת פרטים מסיפורים רבים של הוריי וגם של אנשים אחרים. מכיוון שסיפורה של הספינה הזו התפרסם ונחקר, ונחשב משמעותי מאוד בתולדות המאבק הציוני על הקמת המדינה נודעו לי במהלך השנים עוד ועוד פרטים, שאת חלקם לא הכרתי. חשוב לציין שבספינה היו בעת הפלגתה מאירופה כ-4,700 מעפילים (למרות שהספינה הייתה מיועדת לכ-1500 איש), כולם בלתי לגאליים (לא חוקיים), ללא רישיונות או אישורי עלייה, שהנפיק אז השלטון הבריטי בארץ ישראל בהגבלה ועל פי מכסות. לנוסעי הספינה, שלוו על ידי לוחמים של ההגנה, לא היו כלי נשק או אמצעי לחימה.

 

רובם הגדול היו פליטי מלחמה חסרי כול, שחיפשו מקלט וחוף מבטחים. במשך ההפלגה התקיים מאבק בין האנייה לבין משחתות בריטיות שליוו אותה ממש מרגע ההפלגה. אנשי האנייה השליכו על הבריטים שהקיפו אותם כל דבר שעמד לרשותם: קופסאות שימורים, מים רותחים, אוכל וכד'. אמנם הצלחנו להגיע לנמל חיפה, אך הפסדנו בקרב מול הבריטים. ברגע שהגענו לנמל, הורידו אותנו הבריטים בכוח מהספינה, העלו אותנו על אניות גירוש, ושילחו אותנו בחזרה לאירופה.

 

אני ומשפחתי גורשנו באוניה אמפייר רוול, וסיפרו לי שהייתי חולה וחלשה מאוד כל משך ההפלגה. במשך חודש בערך, נדדנו בלב ים. מדינות רבות הציעו לנו לרדת לחופיהן ולהתקבל כתושבים בארצותיהן. לא הסכמנו לרדת מהאוניה, מפני שרצינו לייצר לחץ על דעת הקהל העולמית על מנת שיתאפשר לנו לעלות לישראל. לאחר חודש הורדנו בכוח למחנה עקורים בהמבורג שעל אדמת גרמניה באירופה, ושם השתהינו תקופה עד קבלת אישורים רשמיים לעלות לישראל. כעבור 10 חודשים התקבלו האישורים המיוחלים, וזכינו להגיע לישראל. זו הייתה עלייתי השנייה ארצה ב-5.1.1947 , קצת לפני ההכרזה על הקמת המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות.  

 

המאבק של המעפילים ושל מנהיגות האנייה (שליחים ונציגים מארץ ישראל) כנגד הבריטים, עשה רעש גדול ועורר הדים ברחבי העולם. מאבקם ורצונם  של פליטי וניצולי השואה למצוא לעצמם סוף סוף בית  ומנוחה, ומנגד והתנגדותם של הבריטים לתת  להם  להיכנס ארצה  היו  חלק  מההוכחה וההצדקה  להקמת בית לאומי לעם היהודי. בעולם היו תומכים רבים לשיבתם של הניצולים ארצה ולהצהרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. שנות ילדותי הראשונות, שנות המלחמה והבריחה באירופה, היו שנים של מחסור חמור באוכל. רק הודות למאבקה העיקש של אימי להשיג עבורי אוכל בכל מחיר, נשארתי בחיים, על אף שרבים מאד סביבי מתו ברעב. למרות שאינני זוכרת בדיוק אירועים או חוויות מאותה תקופה מוקדמת אני בטוחה שהותירו בי משקעים ומטען שמלווה אותי עד היום. לאחר עלייתנו ארצה בחרו הוריי להתמקם בטבעון (היום קריית טבעון) בעיקר בגלל הקרבה לישוב כפר חסידים, שם התחנכה ושהתה אחותי היחידה. כשהגענו ארצה הייתי, כאמור, בת 4 וחצי, ורק אז התוודעתי לראשונה אל אחותי, שהייתה כבר נערה מתבגרת. כשהגעתי ארצה השתלבתי בגן חובה, ולאחר כחצי שנה עליתי לכיתה א'. אינני זוכרת כל כך איך קיבלו אותי בארץ ואיך התייחסו אליי הוותיקים וילידי הארץ. זכור לי שהרגשתי זרה ולא שייכת, ושעברו עליי ימים קשים. בשל פער הגילאים הגדול ביני לבין אחותי (9 שנים) למעשה כמעט ולא גרנו יחד. אחותי יצאה לעבוד ועזרה בפרנסת המשפחה, ואילו אני למדתי בבית ספר.

 

"אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר". ויקיפדיה

 תשע"ו