מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייה על גלגלים

אני וסבתי לומדים מחשבים בבית
סבתי בגיל 14 בחצר הבית בטהרן
איך נוסעת משפחה בת 11 נפשות מטהרן שבפרס למושב בצרה שבשרון

סבא רבא שלי היה איש הרפתקן, סקרן, אינטליגנטי ועצמאי מאוד. שמו היה ישראל, על שם סבו.
 
השם ישראל ויעקב התגלגלו מדור לדור בין הבנים. מגיל 12 ישראל עסק בארכיאולוגיה עם דודים שלו. בגיל 20 נסע לפריס וגרמניה ושם התקרב לתנועה הציונית, והחליט לעלות לארץ ישראל. טרם עלייתו  בקש לקנות שטחים בארץ. אנשים לא אמינים מכרו לו שלושה שטחים: שניים בנווה יעקב, והשלישי בלב ים.
כשחזר לפרס הכיר את סבתא רבא ונשאר שם. הוא פיתח מפעל גדול לעיבוד עורות לנעליים שזכה לעידודו של מלך פרס. במפעל עבדו כ-100 פועלים.
לסבא רבא שלי נולדו 9 ילדים. בשנת 1950 עלה אחד הבנים במסגרת עליית נוער לקיבוץ עין חרוד. בשנת 1951 ישראל נסע עם בנו הבכור לארץ, וקנה שני שטחים במושב בצרה בגודל 25 דונם כל אחד. הוא השאיר את בנו בארץ ללמוד חקלאות מבני המושב, ובעצמו חזר לטהרן. ישראל קנה שלוש משאיות גדולות, שני טרקטורים וטנדר. העמיס את כל תכולת הבית ויחד עם כל המשפחה ורופא נסענו לצפון פרס, ומשם לטורקיה. הדרכים היה משובשות מאוד, לא סלולות, הכבישים תלולים, וסכנות רבות ארבו בדרך: היה חשש רב משודדים והנהגים שמרו בתורנות על המשפחה בלילות.
בעיר איזמיר שבטורקיה המתנו לאוניה שתיקח אותנו לארץ ישראל. לסבא רבא לא היו המסמכים הדרושים להכניס לארץ את המשאיות והטרקטורים, ולכן הוא נשאר בטורקיה במשך חודשיים, עד שבנו הבכור סידר את המסמכים.
סבתא רבא עלתה לאוניה לבדה עם שבעה ילדים, כשהגדולה, סבתי דבורה, הייתה בת 15, והצעירה ביותר בת שנתיים וחצי. בהגיעם לנמל חיפה חוטאו ב-די.די.טי.. לנו לילה אחד באוהלים במעברה, ולמחרת היום אחיה הגדול של סבתי, שהיה כבר בארץ, לקח את כולם במשאית רעועה למושב בצרה. המשפחה מתגוררת במושב בצרה עד היום.
סבתא רבא שלי נפטרה בגיל 99, והייתה אהודה מאוד על כל בני המושב.
כל הילדים של סבא וסבתא רבא השלימו את לימודי היסוד, ולמדו לימודים אקדמאים. בתחילה, סבא ישראל עסק בחקלאות ואחר כך במסחר בעתיקות פרסיות. הוא תרם עתיקות רבות למוזיאון ישראל.
סיפור חייה של סבתי דבורה
סבתא שלי נולדה בשנת 1936 בטהראן. היא חיה שם עד גיל 15 וחצי. סבתא הייתה תלמידה טובה מאוד: בסוף כיתה ו' קיבלה פרס ממלך פרס. עד כיתה ט' סבתא למדה בבתי ספר יחד עם הגויים. בכיתה י' התחילה ללמוד בבית ספר אורט כהכנה לעלייה לארץ. כל המשפחה עלתה לארץ בשנת 1952 בארבע משאיות עם כל הציוד דרך טורקיה, ואחר כך באנייה ישר למושב בצרה שבשרון.
סבתי למדה בתל אביב. לאחר תום הלימודים התגייסה לצבא לחייל הקשר, והייתה אלחוטאית. במלחמת סיני הגיעה עם הצבא לעזה ואבו-עגיילה, הייתה חיילת מצטיינת והתארחה בבית הנשיא בן-צבי עם 120 חיילים אחרים באולם החאן בבאר שבע (ביתו של הנשיא היה צריף קטן בירושליים).
אבו עגילה "אבו עגילה הוא שם צומת דרכים במזרח חצי האי סיני שבמצרים. הצומת סמוך לגבול הבינלאומי עם ישראל ונמצא כ-30 קילומטרים מערבית לניצנה וכ-45 קילומטרים דרומית מזרחית לאל עריש. הצומת והמשלטים הסמוכים אליו עמדו במוקד קרבות חשובים במלחמת העצמאות, במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים."
אחרי הצבא למדה בסמינר למורים והייתה במשך עשר שנים מורה בסמינר של אורט. שם הכירה את סבא שלי, שהיה מורה לספרות וכתב שירה כבר מגיל 15. סבא שלי גיורא לשם הוציא מספר ספרי שירה, תרגומים, מסות על ספרות ושירה. יש אתרים על שמו באינטרנט. הוא נפטר בגיל 71 ממחלת סרטן הריאות  כיוון שעישן כבר מגיל 15!
אחרי סיום הוראה בסמינר סבתי הייתה מנהלת יצור במפעל בשם פפקו. אחר כך היה לה מפעל משלה לבגדי ילדים עד סגירתו בשנת 1984. בינתיים גידלה שתי בנות לתפארת בשם מיכל (אמי) ומירב. לאמי שני ילדים: אני ונויה, ולדודתי מירב 5 ילדים. סבתי עובדת עדיין בבית בעיצוב אופנה לבוטיקים ולומדת אנגלית.

מילון

אבו- עגילה
אבו עגילה הוא שם צומת דרכים במזרח חצי האי סיני שבמצרים. הצומת סמוך לגבול הבינלאומי עם ישראל ונמצא כ-30 קילומטרים מערבית לניצנה וכ-45 קילומטרים דרומית מזרחית לאל עריש. הצומת והמשלטים הסמוכים אליו עמדו במוקד קרבות חשובים במלחמת העצמאות, במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים.

ציטוטים

”סבתי הייתה התלמידה הטובה ביותר בכיתה ו' מכל בתי הספר בטהרן וקיבלה פרס ממלך פרס“

הקשר הרב דורי