מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה פרידמן בן חורין, נולדתי בשנת 1947, אני באה ממשפחה שעברה את השואה, רוב משפחתי כולל הסבים וסבתות שבאו מצ'כיה ניספו בשואה במחנה אושוויץ.

מכיוון שהורי היו צעירים בשנות ה-20 נלקחו למחנה עבודה ושם נפגשו. אחרי שחרור המלחמה ע"י הצבא האמריקאי נלקחו כל מי שנשאר במחנה העבודה לגרמניה ושמו אותם במחנה מעבר פתוח כדי להתארגן לעלות לישראל או לנסוע לאמריקה לפי בחירה. כל הזוגות הצעירים החליטו להתחתן, הם מצאו במחנה שמלה אחת לבנה שהתאימה לכולם מאחר שכולם היו רזים, והתחתנו עם אותה שמלה שהעבירו בסרט הנע. לאחר שאני ואחותי נולדנו במחנה הורי החליטו לעלות לארץ אחרי שישראל הוכרזה כארץ עצמאית. באותם זמנים לא היו מטוסים גדולים ומשוכללים כמו היום, לכן הורי התפצלו. אמי אני ואחותי טסנו לארץ במטוס מאוד קטן שדחסו בתוכו כמה שיותר אנשים. באמצע הטיסה מרוב עומס נפתחה דלת החירום וכמעט נשאבנו החוצה מאחר שישבנו קרוב לדלת אז כל הגברים שהיו במטוס עשו שרשרת והצליחו לסגור את הדלת.

הגענו לארץ ושמו אותנו במחנה עולים באוהלים בנתניה. נשארנו שם עד שאבי הגיע באוניה לחיפה, כאשר מצא אותנו הלכנו לחפש מקום להתיישב ואבי וחמשת אחיו שנשארו בחיים אחרי השואה מצאו כפר ערבי נטוש שקראו לו זרנוגה שנמצא ליד רחובות. גם קרובי משפחה ששרדו מהשואה וגם חברים שהיו במחנה התיישבו בכפר שכלל בסוף 300 משפחות. באותו הזמן לא היה חשמל ולא מים זורמים כך שהיינו הולכים לבאר לשאוף מים בדליים. אבי היה בראש הועד של הכפר והחליטו לבנות בי"ס, גנים, בית כנסת וכל השאר כדי להתקיים. כמו כן דאגו לחבר את הכפר למערכת החשמל ולמים זורמים. אלו היו זמנים (שנות הצנע) שאי אפשר היה לקנות כלום, פשוט לא היה בנמצא לכן הממשלה החליטה לתת לתושבים כרטיסים שבהם חילקו שמן, סוכר, קמח, אורז… כל מוצרי הבסיס. לכן סבתא גידלה בגינה ירקות והיו לנו עצי פרי ומאחר שהיו לנו תרנגולות אז היה לנו ביצים וגם עוף לבשל בסוף שבוע בלבד וחלב היה לנו בשפע מאחר שהיה לנו פרות, אמי הייתה עושה מהשומן של החלב חמאה, גבינות, שמנת ולבן  כך שלא היה חסר לנו מאומה. באותו הזמן בנו מאפיה גדולה במרכז הכפר כך שסיפק לחם לכולם.

בשנות ה-50 הגיעו עולים מארצות שונות: אירן, תימן, עירק רומניה, מרוקו, טוניס ועוד… כך שהוקמה מעברה גדולה ליד הכפר.  תושבי הכפר החליטו לאמץ את תושבי המעברה על ידי לקבל את הילדים שילמדו בבי"ס של הכפר. לכן פתחו חדר אוכל בבי"ס והודיעו לילדי הכפר שהם חייבים לאכול ארוחת צהריים יחד עם ילדי המעברה.

בכפר בנו בית קולנוע ללא גג ששימש את כל האזור ובכל מוצאי שבת היו נפגשים חברי הכפר עם ילדיהם בקולנוע שבאו לראות בעיקר את החדשות מהארץ ומהעולם ולאחר זה היו מקרינים סרט לרוב סרטים מהודו עם תרגום בעברית.

חיי הילדות שלי עברו מחוץ לשעות הלימודים במשחקי חוץ עם חברים שגרו לידי כמו: קלאס, חבל, מחבואים, וגם היינו מטיילים בשדות שהיו בסביבה(לא כמו היום שאין בהרצליה בגלל שלא חושבים על כך) ובעונת הסברס היינו לוקחים מקל ארוך ומחברים לו קופסת פח והולכים לקטוף את הסברס ומגלגלים אותם בתוך החול כדי להוריד את הקוצים(לא כמו היום!) וזאת משום שלא היה טלוויזיה או מחשב כמו היום. בסביבתנו הייתה ביצה גדולה ושם צמחו נרקיסים פרחי חצב ,סביונים ועוד פרחי בר שונים למיניהם. לאחר שאמי חלתה והייתה מאושפזת הרבה זמן בבית החולים אבי החליט למכור את המשק שכלל פרות תרנגולות ולמסור את הבית לאחיו הגדול ועברנו לגור בעיר נתניה. ששם למדתי בתיכון בר-אילן ולאחר סיימתי בי"ס להנהלת חשבונות וכלכלה.

הזוית האישית

אני אור, הנכד למדתי על החיים שהיו בקום המדינה ומה קרה למשפחתנו לפני הקמת המדינה (שואה) ולא כמו היום שאפשר להשיג ולקבל בהישג יד ללא מאמץ רב, כולל הטכנולוגיה העכשווית.

אני סבתא שרה חושבת שהחיים היו קשים יותר אבל מלאים בהנאות שונות לעומת היום והיה לכל אחד זמן לעשות דברים מעניינים שרצו. היום כולם עסוקים רצים כל היום ואין זמן פנוי לשום דבר מעניין לעשות מלבד ימי שבת שמתפנים למשפחה. גם כל הטכנולוגיה שישנה היום לא מפנה זמן אלא לוקחת את הזמן כביכול הפנוי.