מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בסופיה, בירת בולגריה, בשנת 1941. בת יחידה להורי רחל וליאון. קראו לי רבקה על שם סבתי ובחיבה בקי. כשנולדתי הייתה מלחמה בעולם, יהודי סופיה גורשו מבתיהם ונשלחו לעיירות באזורי הספר כדי לא להיות גייס חמישי.

 

את שנות ילדותי הראשונות ביליתי בעיירה רזגרד, לשם גורשנו. גרנו ארבע משפחות בבית אחד עם חצר גדולה וחומה סביב לחצר. נאסר עלינו לצאת לרחוב בשעות העוצר, הגברים נשלחו למחנות, לעבודות כפייה, לסלול כבישים ומסילות ברזל. הנשים והילדים שרדו כמיטב יכולתם במחסור רב. בתום המלחמה חזרנו לסופיה. הורי קנו דירה יפה, פתחו מתפרה ואני הלכתי לגן ולבית הספר לא מודעת להיותי שונה מחברי, להיותי יהודייה. בינתיים הקומוניסטים עלו לשלטון, הלאימו רכוש פרטי וגם את המלאכה של הורי.

 

בשנת 1949 כשהייתי תלמידת כיתה ב' התחלתי לשמוע בבית מילים חדשות: עליה, ישראל, הגירה וסרטיפיקט. הממשלה הבולגרית אישרה ליהודים לעלות לארץ ישראל. נערכו רשימות וכולם חיכו לאישור העלייה. יום בהיר אחד האישור הגיע – התר עלייה לכל המשפחה. הורי מכרו את הדירה והתלבטו מה לעשות עם הכסף – הממשל הבולגרי אסר עלינו להוציא מהמדינה כסף מזומן, דברי ערך, כלי נגינה, כלי עבודה ועבודות יד אוטנטיות. הועלו הרבה רעיונות ולבסוף נמצא הפתרון. אבא קנה מטבעות זהב (נפליונים) קדח חור ברגל של שולחן האוכל הכניס את המטבעות וסגר את החור. אימא קנתה חולצות ומפות שולחן רקומות תפרה מעליהם בד צמר והפכה אותם לשמיכת חורף עבה. מה עושים עם האקורדיון שלי ומכונת התפירה של אמי – משחדים את אחד המוכסים ומקווים שכאשר "יבדוק" את המטען שלנו לא "ישים לב" למוצרים האסורים.

 

שנת הלימודים לא הסתיימה והורי חששו שבישראל ישאירו אותי כיתה לכן היה להם מאוד חשוב שאקבל תעודת גמר. באחד הימים התבקשתי להתייצב בחדר המנהל ולעבור מבחן בשפה וחשבון, כדי לקבל תעודת גמר של כיתה ב'. קראתי את סיפור "הערבה הבוכייה" נשאלתי שאלות, פתרתי תרגילי חשבון ובסוף קיבלתי תעודה האומרת שאני בוגרת כיתה ב'- בהצטיינות. 

 

היום המיוחל הגיע כל הרהיטים וכלי הבית הוכנסו לתוך ארגז גדול ונשלחו לנמל. הבגדים וכלי המיטה נארזו בשלושה שקים, 25 ק"ג כל אחד. עלינו לכרכרה שהובילה אותנו לתחנת הרכבת משם לנמל בבורגס. חשתי התרגשות רבה מכך שאעלה על אנייה בים הגדול.

 

בבורגס חיכתה לנו אנייה "בולגריה" שמה. בעברה הייתה זאת אניית משא שהובילה בהמות. הסוכנות היהודית והג'וינט דאגו לתשלום לממשלת בולגריה והתאימו את האנייה להובלת בני-אדם, אותנו. בבטן האנייה הותקנו דרגשי עץ בשלוש קומות כשהרווח ביניהם, חצי מטר. על הסיפון העמידו מספר תאי שירותים (בול פגיעה) ואילו מקלחות לא היו. הצפיפות הייתה גדולה והמזון היה לחם וריבת תפוזים (מאז אני מסוגלת לאכול או להריח ריבת תפוזים). השיט נמשך כ-5 ימים אני, כילדה בת 8, מאוד נהניתי מהשיט. כל היום התרוצצתי, עם יתר הילדים, בין הסיפונים, בלי חובות, בלי לימודים, בלי שיעורים חופש נפלא. למבוגרים המצב היה קשה, הצפיפות הרבה, התור לשירותים והמזון החד גוני, ולמרות הקשיים לא נשמעו תלונות.

 

 

בליל שבת הגענו לחיפה. כשהתעוררתי רצתי לסיפון וראיתי את חיפה פרוסה מול עיני ומקדש הבהיים נוצץ בשמש. את האנייה השאירו מחוץ לנמל, בגלל השבת, אבל הרבה סירות קטנות הגיעו לאנייה ועליהם קרובי משפחה שזרקו אלינו חפיסות שוקולד עטופות בנייר ירוק מבריק. רצתי עם כל הילדים לתפוס חפיסה והצלחתי. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי שוקולד עם אגוזים והטעם- גן עדן.

 

עם צאת השבת ירדנו מאנייה, הפקידים קיבלו את פנינו, רשמו את השמות בספר גדול ונתנו לכל אחד כריך ותפוז. העלו אותנו למשאית והביאו אותנו למחנה העולים בפרדס חנה. כל משפחה קיבלה אוהל ומיטות סוכנות. ישבתי על המיטה ואכלתי, בפעם הראשונה בחיי תפוז והטעם- גן עדן. הרבה חוויות ראשוניות ליום אחד, לילדה אחת. לא שהינו ימים רבים בבית העולים. אבא מכר כמה חולצות ומפות. נסענו ליפו ,"בולגריה הקטנה", שם גרנו בבית ערבי גדול, שלוש משפחות עם מטבח אחד, מקלחת אחת בלי מים חמים וחדר שירותים אחד. כל משפחה גרה בחדר אחד. החדר שלנו שימש בלילה לשינה וביום הפך לבית מלאכה כי ברגע שהגענו הורי התחילו לעבוד. הבית היה סמוך לכנסייה עם מגדל שעונים, כל רבע שעה הפעמונים צלצלו להודיע על השעה. אנחנו התרגלנו לרעש, אבל אורחים שהגיעו לביקור לא יכלו להירדם.

 

יום לאחר שהתמקמנו הורי הביאו אותי לביה"ס, המזכירה שאלה לשמי ובו ביום מבקי לרבקה, נכנסתי לכיתה ב' מבלי לדעת מילה עברית.המורה הושיבה אותי על יד בתיה, אשר הגיעה מבולגריה 4 חודשים לפני. המורה הסבירה לבתיה ובתיה תרגמה: "תעשי כל מה שבתיה עושה!" בכיתה ציירתי אותיות, שילבתי ידיים, פתרתי תרגילים ובסוף השנה קבלתי תעודת מעבר לכתה ג. את כתה ג התחלתי בבית ספר "שבי ציון" ביפו, שם רוב חברי לכתה היו עולים מבולגריה,כמוני.בהפסקות דברנו בולגרית, בכתה למדנו בעברית. כך, בסוף השנה כבר לא הייתי עולה חדשה, אלא תלמידה מן המניין. הצלחתי בלימודים ללא עזרה, הורי לא ידעו עברית, אבל דאגו שאלמד, אקרא ספרים, אכין שעורים כי "השכלה זה המפתח להצלחה בחיים".

 

עם סיום לימודי בבית הספר היסודי, עברנו לתל אביב.למדתי ב"תיכון עירוני א" ואחר כך בסמינר לוינסקי. 30 שנה הייתי מורה ומדריכה, נהניתי מכל רגע.עכשיו, כשאני אדם בוגר, אני חושבת על החיים שהיו להורי ומעריצה אותם. הם חיו חיים קשים, ארבע פעמים בנו בית חדש, חיים חדשים. פעם ראשונה כשנשאו ובנו בית בסופיה, פעם שנייה כשגורשו והקימו בית ברזגרד, פעם שלישית כשחזרו לסופיה, בתום המלחמה ולבסוף בפעם הרביעית בישראל.

 

אמנם הורי לא הכירו את הפתגמים:"בזיעת אפיך תאכל לחם" ו"אם אין אני לי מי לי", אבל הם חיו לפיהם. עבדו בחריצות, בלי לקטר, בלי להתייאש,ב לי לצפות או לדרוש עזרה מאיש. השתדלתי ללכת בדרכם ואני יודעת שהנחלתי זאת גם לילדיי.

 

 

תשע"ו