מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

"עלייה וקוץ בה"

סבתא אסתר ואור דסקלו
סבתא אסתר ואור דסקלו עובדות
מעברה... מעבר זמני!

"עלייה" וקוץ בה
מעברה… מעבר זמני… 
 
שמי אסתר בן יאיר, בת לונה ומאיר כהן סיטיון, אמא ל-4 ילדים וסבתא ל-10 נכדים. אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם נכדתי אור דסקלו (בת לביתי לילך) הלומדת בכיתה ה' שבביה"ס יחדיו רעננה.
 
נולדתי בשנת 1954 וכשהייתי בת 3 בשנת 1957, הוריי, שלושת אחיי אחותי ואני עלינו ארצה ממצרים.
הסיפור שלפניכם בא להמחיש את ימיי ילדותי ואת תקופת ההסתגלות וההתאקלמות שלי ושל משפחתי בשנים הראשונות לעלייה.
 
עלייה וקוץ בה בהשלכה ל"אליה וקוץ בה".
עלייה: דבר נפלא וטוב בכל מובן, לעלות לארץ ישראל… ארצנו ומולדתנו.
וקוץ בה: העוני, הדלות, הדחק, הצפיפות, התנאים, המחייה, התרבות ובעיקר הפרנסה.
 
אני מספרת את החוויות והאירועים, מנקודת מבט של ילדה קטנה (אני בת הזקונים) ואין בכוונתי למחות, למתוח ביקורת או חלילה להתלונן, אלא לספר את הדברים כהוויתם וכעובדות וזאת כדיי שאוכל להעביר לאור נכדתי, לנכדיי ונכדותיי הנוספים את הלך הרוחות של תקופת הצנע בימיי ילדותי.
 
מיד עם עלייתנו, ישר מהאונייה מדיטרניין שיצאה ממצרים דרך איטליה והגיעה ארצה, פיזרו את העולים לצריפים בכל הארץ ואותנו הסיעו לגליל, קיבלנו צריף בחצור. משפחתי מנתה 7 נפשות, קיבלנו מיטות מברזל, מזרונים מקש ושמיכות צמר שחורות ועוקצות. צריף מאסבסט, חדר אחד ועוד הול קטן ופינה למטבח… שירותים היו מחוץ לצריף, כמובן ללא אסלה.
 
אבא מצא עבודה בחיפה והיה נוסע כול יום מחצור לחיפה כדיי להתפרנס, אחי הגדול מנחם נשלח עוד באותו שבוע לפנימייה (בן שמן) ושם גדל עד שהתגייס וכך היה לנו עוד טיפה מקום בצריף הקטן. גרנו במעברה בגליל בחצור, ולאחר זמן מה, לבקשת אבי שרצה לעבור למרכז ולחסוך את הנסיעות הארוכות לעבודה, שעלו כסף שלא היה, העבירו אותנו למעברת בת-ים. במעברה היו משפחות שעלו ממרוקו, מצרים, פולין, רומניה, בולגריה וגם כמה משפחות מרוסיה.
 
במעברת בת-ים קיבלנו צריף משודרג, 3 חדרים ושירותים עם אסלה בתוך הצריף. לכל צריף הייתה חצר קטנה, הרבה משפחות גידלו למחייתם: תרנגולות, ירקות ועוד… השכנים נהגו להחליף ביניהם ממוצריהם וזאת כיוון שהייתה תקופת צנע ומחסור, והמשפחות קיבלו הקצבה בתלושים לפי מספר הנפשות.
 
זה היה פרק מתוך העלייה והקליטה…
ועכשיו ברצוני לספר על החוויות האישיות בימיי ילדותי במעברה ועל המעבר לשיכון ("בית"). בבית אמא הייתה מבשלת על פתילייה והיה לנו מקרר קטן ונמוך שכדיי לשמור על המצרכים מקוררים, היינו צריכים לקנות מידיי כמה ימים בלוק קרח, וכדיי לבשל על הפתילייה הינו קונים בקבוק נפט. כדיי לרחוץ את עצמנו היינו מרתיחים מים על הפתילייה (פרימוס) לוקחים לשירותים מסתבנים ושופכים על עצמנו מים מהגיגית בעזרת כוס, ברור שלא הייתה מקלחת ולא ברז רחצה. כך גם היינו מכבסים: מחממים מים על הפתילייה מוספים פתיתי סבון טובלים את הבגדיםואז מוצאים לגיגית עגולה גדולה ובעזרת קרש מיוחדת משפשפים את הבגדים.
 
מזיכרוני… הנערות בשכונה שרצו לסדר את שערותיהן, היו עושות מה שנקרה "אבועגלה". הן היו מלפפות סרט סביב השיער וישנות כך ובבוקר השיער היה מתיישר וגם היו פשוט מגהצות את שערותיהן במגהץ על קרש הגיהוץ… מה שמחליף את ההחלקה היפאנית של היום, או הפאן, שכן לא היו ספר/ית ובטח לא מספרה.
 
ועוד ברצוני לציין ולספר על ה"חלבן" שסיפק לנו מדלת לדלת כל בוקר חלב בבקבוק זכוכית. יום אחד, הגיעה לשכונה עובדת מהסוכנות ואמרה לאימי: "אם את רוצה לעבור לשיכון, עכשיו ברגע זה תארזי את החפצים ובעוד כמה שעות תגיע משאית לקחת אתכם לשיכון בחולון. עוד באותו ערב, נכנסנו לדירה בת שלושה חדרים, בבניין בין ארבע קומות, המעבר לשיכון היה בשנת 1964.
 
יחד איתנו עברו הרבה משפחות מהשכונה הצריפים, יוצאי צפון אפריקה, ממצרים, מרוקו, טוניס שיכנו  אותנו יחד באותם בניינים ואותה שכונה, שכונת ג'סי-כהן, שבעיר חולון, אחרים קיבלו בתים בשכונה שנקראת עד היום שיכון-ותיקים, ברור שאלו נחשבו יותר. 
 
כיוון שעדיין לא הייתה תשתית, לא כבישים ולא גנים ובתי ספר באזור החדש, היינו הולכים כל בוקר ברגל לגן ולבית הספר מחולון למעברה בבת-ים. המרחק היה כ-3 ק"מ מהבית והצעדה ארכה כ- 30 40 דקות הליכה מהבית. בית הספר היה בנוי ממש כמו הצריפים, מאסבסט, צריף אחד ארוך… מחולק ליחידות, כל יחידה כיתה ובה כ-30 35 תלמידים, צפוף ביותר. הבילוי היחיד שהיה לנו בזמנו, היה מפגש תחת עמוד החשמל שעמד בקצה הרחוב, שם היינו מתקבצים מידיי ערב ואז בוחרים באחד המשחקים האהובים עלינו מהתקופה ההיא: מחניים, קלאס, 3 מקלות, קפיצה בגומי, גוגואים, 5 אבנים וקפיצה בחבל, או שהיינו מתאספים ויוצאים לגבעות החול שמאחורי הבתים ושם היינו קוטפים מהעצים, תותי בר, ג'ומסים וסברסים.
 
האמת שהיה כיף גדול, כי היינו מתאספים חבורות של ילדים יחד, מאחר שלא היה מחשב, פלאפון או טלוויזיה, טלפון ביתי היה בלתי ניתן להשגה, אנשים שהזמינו קו טלפון חיכו שנה ויותר עד שנענו, אבל אנחנו זכינו לקו טלפון – כיוון שאבי עבד בדואר ישראל והחגיגה החלה, השכנים היו מגיעים כדיי לדבר עם קרוביהם, ממש כך, עומדים בשורה ומחכים לתורם. עם הזמן התקינו בכמה מוקדים מרכזיים ברחובות העיר, עמדות של טלפונים ציבוריים, שבעזרת אסימון (מעין מטבע קטן עם חור) ניתן היה לבצע חיוג ולהתקשר.
 
לימים הוריי רכשו מכשיר טלוויזיה, חוויה מדהימה בפניי עצמה, שכן היו משפחות בודדות בכל השכונה שיכלו להרשות לעצמם "מכשיר-טלוויזיה" ואז היו השכנים מתכנסים אצלנו בסלון הקטן, ילדים ומבוגרים, כדיי לצפות במסך הטלוויזיה ולא משנה מה הוקרן, ברור שעדיין לא היו שידורים ותוכניות בעברית ועדיין היו כולם מצטופפים על הריצפה צופים ומוקסמים מהשידורים.
 
עם הזמן סללו כבישים, בנו גנים ובתי ספר וגם בנו מרכז קטן שבו היה אולם קולנוע ומחוצה לו היה קיוסק קטן שמכר גזוז בטעמים ופלאפל, ב-50 אגורות היינו נכנסים לסרט בהצגה יומית וקונים חצי מנה של פלאפל, הסרטים שהוקרנו והוצגו אז היו: סרטים טורקיים, סרטים הודיים ומערבונים, היה להיט… הבילוי, התרבות והפנאי ובכלל.
 
הממתקים בימיי ילדותי היו כאלה שאפשר לספור על יד אחת: חלביציה, גלידה חמה, ממתק גומי צבעוני "מרמלדה" שהיינו קונים במנות לפי האגורות שהיו לנו, חלבה שוקולד שהיה נחשב למעדן וגם אותו קנינו בחתיכות כמו את המרמלדה, היה גם וופל מצופה שוקולד שעל העטיפה היה כתוב: "ופלים מצופים" עם חותמת של חברת "מן" ומלך החטיפים הבלתי מעורער שהגיע מאוחר יותר היה ללא ספק: חטיף ופל עם קרם מצופה שוקולד חלב והוא: ה"טוויסט" של חברת "עלית".
 
לא היה נהוג בזמננו לחגוג ימיי הולדת, כי פשוט לא הייתה אפשרות כספית, אותו דבר לגביי חוגים או כל פעילות אחרת שלא קשורה לבית הספר. בבית הספר היה יום לימודים ארוך והיינו מקבלים ארוחת צהריים חמה בכל יום, את הארוחות האלה לא אוכל לשכוח לעולם, אני זוכרת עד היום את הריחות והטעמים, ממש ארוחות "גורמה" הילדים בבית הספר וגם אני מאוד אהבנו את ארוחת הצהריים ולא פספסנו אפילו ארוחה אחת. נכדתי אור ממש מבקשת ממני לפרט מה היינו מקבלים לאכול בבית הספר, אז ככה:
  • קציצות דגים מטוגנות שהיו דיי גדולות וטעימות מאוד, למרות שנעשו בפשטות.
  • מרקים הבולט והזכור ביותר היה מרק שעועית לבנה.
  • ספגטי עם המון רוטב אדום מרסק עגבניות.
  • והיו כמובן הלחמים: לחם אחיד שחור ולחם אחיד לבן… הכי טעים בעולם.
היה גם את עניין הלבוש, לבית הספר הייתה תלבושת אחידה חולצה מכופתרת בצבע תכלת ומכנסים כחולים של "אתא" (מפעל טקסטיל). אבל בבית הלבוש התחלק כך: הילדים הגדולים זכו לעיתים רחוקות בבגד חדש או בנעליים חדשות, ולילדים הקטנים בבית היו פשוט מעבירים את הבגדים הישנים מאחיהם הגדולים.
 
ברצוני לציין גם את ההערכות לקראת חג הפורים, בימיי ילדותי: תחפושות היו תופרים לנו בבית (לא היו חנויות שמכרו תחפושות) וזאת מבגדים ישנים ושאריות בדים. התחפושות הפופולאריות בזמננו היו: אסתר המלכה מרדכי היהודי, רחל אימנו, קאובוי ואינדיאני. (מצורפת תמונה מפורים שנת 1961 אחיי, אחותי ואני – בתחפושת רחל אימנו)
זה היה אז… בימיי ילדותי! 
 
לימים, גדלנו למדנו, התפתחנו, התחתנו הולדנו ילדים, עבדנו התערינו בחברה והתקדמנו. וכיום אפשר לזהות כמה וכמה מדמויות המפתח בחברה הישראלית, שגדלו במעברות ובשכונות שהינם בעמדות מפתח, בתפקידים בכירים, מנהיגים, מפקדים בצבא ובמשטרה ואפילו בכנסת ישראל… אפשר לומר שהם מלח הארץ ולתפארת מדינת ישראל!
אני אסתר בן יאיר, כיום בת 61 מתגוררת ביבנה, אמא ל- 4 ילדים וסבתא גאה ל-10 נכדים, מ-1976 עד שנת 1988 עבדתי בעיתון "מעריב" ושנת 1989 בהיוולד בני הרביעי בן הזקונים, עזבתי את עבודתי בעיתון הקמתי, פתחתי וניהלתי גן ומעון לילדים ותינוקות כ-20 שנה.
מאז ועד עתה…  אני גאה להיות יהודיה ישראלית ואוהבת את ארצי את מולדתי.
 
תחיי מדינת ישראל!
העשרה
אליה וקוץ בה: "דבר טוב שיש בו גם מעט רע. פירוש מילולי: אליה = זנבה השמן והרך של הכבשה. בזנב זה יש 'קוץ' – כלומר עוקץ, המפריע לגוזזים במלאכת הגז.  דוגמה: עברנו לדירה גדולה ומרווחת מאוד, אבל אליה וקוץ בה: עכשיו צריך לנקות שטח יותר גדול…  תחום: שלמות. (ספריית מטח)
 
תשע"ו

מילון

פרימוס
פרימוס (שם גנרי) הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

אליה וקוץ בה
דבר טוב שיש בו גם מעט רע. פירוש מילולי: אליה = זנבה השמן והרך של הכבשה. בזנב זה יש 'קוץ' – כלומר עוקץ, המפריע לגוזזים במלאכת הגז. דוגמה: עברנו לדירה גדולה ומרווחת מאוד, אבל אליה וקוץ בה: עכשיו צריך לנקות שטח יותר גדול... תחום: שלמות.

ציטוטים

”אליה וקוץ בה - דימוי לדבר שהיה יכול להיות מושלם לולא הפגם הקטן אשר ישנו.“

הקשר הרב דורי